רביעי, 11:00 בבוקר, נווה שאנן. אני מגיעה לרחוב הידוע לשמצה הזרוע בפליטים. מסביבי שברי משפטים בשפות לא מוכרות. כמעט ואין נשים ברחוב. 10 דק' נסיעה בקו 5 ואני במדינה אחרת, מרגישה כזרה לא רצויה שנכנסה לאזור שהוא מחוץ לתחום. נווה שאנן. לא מגיעים לשם ללא סיבה.

 

עוד ב- Onlife

 

הצלם פליקס לופה פוגש אותי עם מצלמת הלייקה הקטנה שתלויה לו על הכתף. די מהר מבינים שהוא מרגיש בבית. אנו יורדים במדרגות למרתף גדול. את פנינו מקבלים דייב, מנהל המקלט, ו-2 מתנדבים חייכנים ב"דלתות של תקווה".

 

 

אנו מתיישבים בסלון שמאחוריו פרושים כ-10 מיטות רעועות. על חלקן לנות זונות שעברו את תלאות הלילה. לא פוקחות עין למשמע השיחות, הקריאות של הצוות והתכונה מסביבן. ישנות שינה עמוקה. רק היד הרזה שנשמטת מדי פעם הצידה, מסגירה שישנה שם מישהי.

 

 

 

פליקס לופה, יליד אוקראינה, דור שני של צלמים, הוא אחד מצלמי הרחוב המוכרים בישראל. פליקס לופה התחיל לצלם רחוב לפני כ-6 שנים. על אף, שמספר שמאז ומתמיד צילם. בתחילה צילם משוטטות ברחוב – סיטואציות אנושיות מעניינות, הומור ועוד. "אחרי שנתיים זה התחיל קצת לשעמם אותי והסקרנות האישית דחפה אותי לרצות לדבר עם האנשים, ואז התגלגלתי לפרויקט הראשון".

 

פליקס לופה מסביר: "כל פרויקט אצלי הוא תגובה לפרויקט קודם. אף פעם לא בחרתי פרויקט. לא חשבתי מה יהיה הלאה. באופן טבעי, הפרויקט בוחר אותי, אני מתגלגל ומוצא את עצמי במרכזו של פרויקט חדש".

 

מהפרויקט הזה הכיר פליקס לופה המון הומלסים בעיר. הוא תיעד חבורה שלמה שגרה בבניין נטוש. דרך בית התמחוי הכיר פליקס לופה את דייב, נוצרי אמריקאי שהחליט לבוא בהוראת כוח עליון להקים מקלט לזונות ונרקומניות בנווה שאנן.

 

המפגש הזה הביא את פליקס לופה לפתחו של פרויקט חדש ומסעיר, שבו הוא תיעד במשך כמה שנים את הזונות והנרקומניות של התחנה, שאותן פגש בימים ב"דלתות של תקווה" ובערבים בעבודה ברחובות.

 

 

התבוננות קלה במקלט מספיקה כדי להבין עד כמה קשה ליצור קשר עם הנשים שמגיעות לכאן. בטח ובטח לתעד ולצלם אותן במקומות הכי אינטימיים שלהן. "זה תהליך מאוד ארוך. אני לא יודע לביים. אני לא יודע לגרום לבנאדם להרגיש בנוח תוך כמה דקות למטרת צילום. אני מעדיף שדברים יקרו מעצמם, תוך הסכמה הדדית. השאיפה שלי זה להגיע למצב שאני בלתי נראה. שלא תהיה בכלל שום מודעות למצלמה ואלי כצלם", מסביר לופה.

 

"כדי להגיע למטרה זו, אני רוצה להשקיע תקופת זמן ממושכת כדי שהם ירגישו שאני חלק מהקבוצה, אחד מהם, חלק מהמשפחה. כדי לרכוש אמון מלא ואינטימיות מושלמת", הוא אומר.

 

היכרות קלה עם הנשים שנמצאות באותו היום במקלט מבהירה לי כמה קשה לעבור את המחסומים ולהגיע אליהן. אני פוגשת את ב. שמתחבקת עם דייב, מייסד המקלט, אך מתארת כמה מצבה רע, שהיא לא אכלה והיא הייתה חולה. במדרגות, יושבת מישהי נוספת ומעשנת, פולטת מדי פעם קללות לאוויר.

 

"צריך להבין שהנשים האלה מקיפות את עצמן בהמון מסכות וחומות ושקרים. כדי להגיע ללב שלהן צריך לעבור תקופה ארוכה ולא בדיבורים, במעשים. מעשים בוני אמון. רק אחר כך יש שני הצדדים מרגישים מאוד בנוח. הן מגיעות למצב שהן מתחננות שאני אצלם אותן".

 

 

"הם מבינים את החשיבות, של המצלמה, את הכוח של המדיה. הם רוצים שהעולם יראה איך הם חיים. הם רואים את החברים שלהם מתים ברחובות כל יום, הם יודעים שזה עשוי לקרות גם להם ושזה אולי הזיכרון האחרון שיישאר מהם. הם סומכים עלי שאני אעשה עבודה טובה" אומר פליקס לופה.

 

הסוד לקרבה שלו אליהן, מגלה לופה, הוא בגישה שלו: "אני מקבל את כולם כשווים אלי ורק המחשבה הזו מכניסה אותי 50 אחוז פנימה ללב של האנשים האלה. אני לא מסתכל מעליהם, אני מדבר איתם בגובה העיניים. לא מרחם עליהם, אני יודע בדיוק מה המצב שלהם, אני לא שופט אותם לעולם".

 

 

איך הן מגיבות כשהן רואו את התמונות?

"אני מאוד משתדל לא להראות להן בכלל. אחרי זה הן כבר שוכחות מזה. אני מצלם על הדרך, אף פעם לא קובע איתן ומצלם. 90 אחוז מהעבודה היא לא צילום, אלא להיות ולדבר עם האנשים. אני יכול לשבת ימים שלמים ולא לצלם בכלל".

 

התגובות לתמונות יכולות להיות קשות. "זו פעם ראשונה בחיים שמישהו מעמיד להם מראה שמשקפת להם איך אני רואה אותם, איך החברה רואה אותם. הם לא חשבו שהם נראים ככה ביומיום. הם חשבו שהם בסדר גמור, שהם שורדים, שהמצב שלהם לא עד כדי כך גרוע".

 

העבודה הקרובה והממושכת עם אנשי השוליים לימדה את לופה לא מעט דברים. "למדתי תובנות על החיים, על בני אדם, על הישרדות. אנו רואים אותם כאנשים זרוקים ברחובות, חסרי אונים וחסרי יכולת לעזור לעצמם. יש להם חוכמת חיים אדירה, יש הרבה מה ללמוד מהם. על קודים בחברה, יחסים בין אנשים, ניסיון ברחוב ובחיים. הם 24 שעות ביום שורדים וכדי לשרוד צריך לחוות את החיים בדרך אחרת".

 

 

היחסים עם הנשים

העבודה עם הנשים שלופה מצלם היא מורכבת יותר. "לאישה קשה להכניס גבר למרחב האינטימי שלה, אבל זה קרה. לוקח הרבה יותר זמן לרכוש את האמון שלה. בעיקר כשהיא צריכה לתת אמון בגבר זר, גם אם הוא צלם. כשאני מצלם אותה בחיים האינטימיים שלה. זה תהליך ארוך וכרוך בהרבה מאמצים ודורש חברות אמיתית".

 

הקשר הראשוני עם הזונות נוצר במקלט והמשיך אח"כ לרחוב. האישה שמגיעה למקלט, לפי תאוריו של פליקס לופה, אחרת ממה שהיא כשהיא נמצאת ברחוב.

 

 "האישה ברחוב הופכת לחיית טרף, זאבת רחוב שחושדת בכולם, אגרסיבית, מבחינתה כל גבר זה לקוח פוטנציאלי. כשהיא יורדת לכאן, היא משנה את עצמה 180 מעלות והיא רגועה. פה אף אחד לא ישדוד אותה, יאנוס אותה, לא יכה אותה. פה היא רגועה. חשוב מאוד להכיר אותם במצב הרגוע שלהן ולא ברחוב. להכיר אותן ברחוב זה מצב כמעט בלתי אפשרי".

 

 

רק לאחר שנה של התנדבות במקלט החל לופה לצלם את הנשים. "לקח לי שנה לבנות יחסים עמוקים. עד רמה כזו שהן יכולות לשתף אותי בסודות הכי אינטימיים שלהן. ורק אחרי זה כשפגשתי אותן ברחוב, זה היה טבעי להיות נוכח בפעולות אינטימיות שלהן, לעקוב אחריהן".

 

חשוב להבין כי העבודה עם נשים תחת השפעת סמים קשים היא מורכבת ולא צפויה. אך הוא לעולם לא שואל אותן כיצד הגיעו למצב הזה. " אני לא רוצה לחפור בפצעים בפתוחים. זה לא משנה. גם כשואלים אותן הן מכינות כל מיני תסריטים, כיסויים וסיפורים לא אמיתיים. יותר חשוב היחסים שלי איתן היום ומה יהיה מחר".

 

ויש להן חלומות, לא חשוב באיזה מצב הן נמצאות. "למרות שהן עובדות בזנות, למרות שיש לה 20 קליינטים ביום ואונסים אותה, ולמרות שהיא גרה ברחוב היא חולמת על האביר על הסוס הלבן שיתאהב בה, שיוציא אותה מהמקום והיא תתחתן איתו ותביא איתו ילדים".

 

על המקלט שומעות הנשים מפה לאוזן. שגרת היום כוללת פתיחת המקום ב-10 בבוקר וסגירה בשלוש – לנקות את המקום. "בחמש מעירים את הנשים להוציא אותם לרחוב. בשש סוגרים" מספר דייב. ין מספיק צוות וכסף להפעיל את המקום בלילה. "אנחנו צריכים לשים לב כל הזמן, היא יכולה לסחוב את הלפטופ, להשתמש במדרגות, חלקן מגיעות עם קריז והם אלימות יותר" מתוודה דייב.

 

 

"פה אנחנו מנסים לשנות מבפנים לבחוץ. אנחנו נותנים להן לבוא לשבת בשקט, לצאת מהג'ונגל ולחייך פה". למקום אינספור סיפורים חלקן של נשים שהצליחו לצאת מהסמים. מ. לדוג' הייתה דיירת השכונה, כשבעלה מת ממנת יתר היא התחילה לעבוד בזנות כדי לממן את הסמים. אחרי ששהתה במקום תקופה ארוכה היא החליטה לצאת מהסמים, היום היא נשואה עם ילדה. נגמלת נוספת מנהלת היום מרכז גמילה בצפון. עם רובם הם כבר לא בקשר.

 

לופה מתאר מתח שנמצא כל הזמן באוויר. מתח שנובע מהרקע הפלילי של העיסוקים המלווים את הסביבה. "המתח הזה הוא מצוין. זה שסתום ביטחון, מנגנון הגנה שמכריח אותי להיות מאוד זהיר. לפעול בצורה חכמה כדי לא להכניס את עצמי לצרות. אנשים חושבים שאני אמיץ שאני מצלם אנשים כאלו ונושאים כאלו. זה לא עניין של אומץ, אומץ זה לא חוסר פחד אלא היכולת להתמודד עם פחד. זה מה שאני עושה שנים – אני מתמודד עם הפחדים".