יש תופעות גלובליות, שחוצות כמעט את כל המדינות, ללא הבדלי דת, גזע או לאום. הטרדות ותקיפות מיניות, למשל. גם התנהלות איטית של המשטרה בנושא משותפת למדינות רבות, מה שגורם לנשים רבות פשוט להבליג, לספוג ולוותר על הניסיון לחפש צדק (מה שהופך את הפשע הזה לנפוץ יותר, משום שכמעט אף פעם אין עונש בצדו). אבל לא כולן.

 

עוד ב Onlife:

 

 

לפני כשלושה חודשים, במהלך נסיעה ברכבת, נמנמה לה אישה בריטית בת 29 במושב שלה. אלא שמשהו הפריע את שנתה, והיא מצאה את עצמה מתעוררת  כדי למצוא גבר שנצמד אליה ומישש לה את החזה. האישה זינקה ממקומה ועברה לקרון אחר. הגבר, לעומתה, צעד בנחת בחזרה למושב שלו ושקע בשינה.

 

אלא שלאחר שהרגיעה את עצמה, חזרה האישה לקרון בו נמנם באותה שעה התוקף, וצילמה אותו בטלפון הנייד שלה. בתחנה הבאה היא ירדה מן הרכבת ופנתה למשטרה.

 

לא בדיוק ברור מה קרה במהלך שלושת החודשים שחלפו מאז המקרה, אבל רק אתמול פרסמה המשטרה את תמונתו של התוקף וביקשה את עזרת הציבור באיתורו. נשים אחרות אינן פונות בכלל למשטרה, ובוחרות להפיץ את הצילום במדיה חברתית.

 

תמונת התוקף שצילמה האישה

 

אנחנו חיים בעידן בו לכולם יש מצלמה בטלפון הנייד, והרשת החברתית מאפשרת הפצת מידע בקלות. קשה להתכחש לכוח של האפשרות הזאת, לטוב ולרע, ולכן הדבר יוצר סוג של חרב פיפיות.

 

דוגמה טובה לכך היא תמונה שהסתובבה ברשת בתחילת השנה, של גבר דתי ברחוב בן יהודה בתל אביב. התמונה, אותה פרסמה אישה שטענה שהגבר הנ"ל חפן את ישבנה ברחוב, זכתה לאלפי שיתופים, ועוררה דיון בקרב קהילות הרשת: על סמך מה אנחנו מאמינים לה? האם לא טמונה כאן סכנה להכפשת שמם של חפים מפשע? מצד שני, האין זה רק לגיטימי לנצל את הכלי שסוף סוף ניתן לנו, להעביר את חווית הבושה והעלבון מהנתקפת לתוקף? השאלה נותרה פתוחה.