תאילנד: החופים הכי יפים באיים הפחות מתויירים
תאילנד. רק המחשבה עליה מעלה לנגד עינינו חופים לבנים, דקלים גבוהים הגדלים ממש על שפת המים, מפרצים קסומים ומים כחולים וצלולים. החלום של החופשה האולטימטיבית. ומה באמת צריך עוד לחופשה מפנקת? האמת, כלום.
לתאילנד הגעתי בפעם הראשונה ממש לפני הגיוס לצבא. יצא ככה במקרה. דודתי זיוה ז"ל, פרופסור במכון וייצמן, נסעה להרצאות ביפן, הונג-קונג ותאילנד ואבא שלח אותי איתה. עד היום אבא אומר שזו הייתה הטעות הכי גדולה שהוא עשה בחיים, כי נסעתי והתמכרתי.
למרות שהייתי רק בת 18, הספיק לי שבוע בתאילנד כדי לדעת שלשם אני שייכת ומשם אני לא רוצה לנסוע. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל הרגשתי כאילו שחזרתי הביתה. הכל נראה לי שונה אבל מוכר. האוכל, האנשים, המקדשים הצבעוניים והמצועצעים, הבלגן ברחובות. אהבתי כל שנייה. כשהגיע הזמן לעזוב, ניסיתי למרוד ולהצהיר שאני נשארת (הייתי בהחלט ילדה קשה), אבל זיוה ואבא הטילו וטו ואני הלכתי לצבא.
כל השרות חיכיתי וחלמתי. ועם השחרור עבדתי, חסכתי כסף, וארבעה חודשים אחר כך שנוררתי עוד קצת כסף מהמשפחה, ארזתי תרמיל, ונסעתי לטיול הגדול של אחרי הצבא. מאז חלפו מעל לעשרים שנה ותאילנד עדיין היעד הראשי שלי ונחשבת לביתי השני, או בעצם הראשון, כי מאז שפגשתי את ריד, הקמנו את ביתנו בצפון תאילנד, ושם אני גרה רוב השנה.
תאילנד מחולקת פיזית ומנטלית לדרום, למזרח ולצפון, כשבנגקוק נמצאת במרכז. כל מה שצפונית לה ללא ים וכל מה שדרומית לה (ומעט מזרח לכיוון קמבודיה), עם ים. יש לציין שבתאילנד יש עשרות איים. חלקם מצד מזרח, בים הנקרא גולף-אוף-תאילנד וחלקם מצד מערב בים אנדמן, אבל רוב החופים המדהימים, הציוריים והנחשקים נמצאים בדרום. כשאני נפגשת עם מטיילים ישראלים ושואלת איפה הם ביקרו בדרום, הם בדרך כלל עונים לי "היינו בכל המקומות". כל המקומות בשביל רוב הישראלים מכוונים לכמה איים (קו בתאילנדית פרושו אי): קו-סמוי, קו-פנגן, קו-פיפי ופוקט. לעיתים מצטרפים קו-צ'אנג, קו-טאו וריילי ביץ'. זהו.
אני אוהבת את הים. בשבילי זה אויר לנשימה. לשחות, להשתכשך. להכניס את האוזניים למים ולשכוח מהעולם ואחר כך לחזור לעולם ולזלול צלחת של דגים ופירות ים. מאז שאני עם ריד גיליתי איים חדשים, כי ריד הוא בן הדרום, והבית שלו הוא גם קצת הבית שלי. הגענו לצפון במקרה, ואנחנו אוהבים את ביתנו החדש, אבל שנינו מתגעגעים לים. אז הנה כמה איים נפלאים, שזכו לפחות יחסי ציבור.
קו-לנטה. Koh Lanta
האמת היא שזה האי שאני הכי אוהבת. זהו הכפר שבו נולד ריד, ממש לא רחוק ובימים הראשונים של הכרותינו, כשריד רק הביא אותי "הביתה" קו-לנטה נראתה לי המקום הכי מושלם ורומנטי בעולם. כפר של צועני ים, בנוי על כלונסאות בתוך המים, והנופים, אוי, הנופים. אז נכון שיש לאהבה חלק גדול ביופיו של האי, אבל גם אם אני מנסה להיות אובייקטיבית, קו-לנטה הוא עדיין אי מקסים.
בעונה, בין נובמבר לאפריל המקום הומה אדם, בעיקר תיירים מסקנדינביה, והמים חלקים כמו מראה. ממאי מתחילות הרוחות ומגיעים הגלים, מה שהופך את השחיה לקשה.
זה אי גדול ויש בו הרבה חופים, (הממוקמים כולם בצידו המערבי), כל אחד שונה באופיו ובמראהו מהאחר. החוף האהוב עלי הוא קנטיאנג ביי (kantiang bay), שם המפרץ לא מושפע מהרוחות והמים בו שלווים כל השנה ושם התאהבתי בריד. על רקע מוזיקת הרוק של הלהקה המקומית, בישיבה על מרפסת הבונגלו שלנו, ובטיולים על החוף. אם אתם שם, אל תחמיצו את ההופעה של להקת why not bar המופיעה כל ערב בבר בעל אותו השם. טוסטוס הוא חובה כדי לראות את האי. אבל זו המלצה כללית לתאילנד. הנהיגה באיים פשוטה מאוד, קחו בארץ כמה שעורי נהיגה, כדי שתוכלו לחוות ולהיות עצמאיים.
צוענים עוד חיים בקו-לנטה, אך היום היא ברובה מוסלמית. יש בה הכל. אוכל טוב, מלונות מפוארים ובונגלוס פשוטים, שמורת טבע, עיר עתיקה (אולד לנטה), נוף מדהים, הרבה איים מסביב, שייט, צלילות, ברים מקומיים, בנויים ממש על החוף, חלקם עם מוזיקה חיה. לשמחתי בשנים האחרונות יותר ויותר ישראלים נוסעים אליה, ומכולם שמעתי רק חוויות חיוביות.
ההגעה: הפלגה מקרבי או מקו-פיפי. בערך שעה נסיעה. או מיניבוס מקרבי, כולל שתי מעבורות אותן עוברים עם הרכב. בערך שעתיים נסיעה.
קו-ליפה, קו-בולון. Koh Lipe, Koh Bulon
בפעם הראשונה שנסעתי לקו-ליפה עם ריד, היינו עייפים מלילה של בילויים בקו-לנטה, הים היה עצבני והספיד בואט שלנו קיפצה על הגלים. ולמרות זאת השייט היה עוצר נשימה. עשרות איים קטנטנים או צוקים שצצים מהים. מים צלולים. יופי טהור.
כשהגענו קפצתי על ריד בשמחה. לא האמנתי לכמות החסד שאלוהים הרעיף על המקום. חופים כמו שהיו פעם. רדודים. לבנים-כחולים. מדהימים ביופיים. שלווים. רציתי לרוץ שם יד ביד, להתנשק בכל מקום, להגיד לריד שאני אוהבת אותו בפעם הראשונה.
שני האיים נמצאים בדרום הרחוק ושניהם עונתיים. נובמבר עד אפריל. זהו. אחר כך אפילו הסירות שיוצאות מקו-לנטה מפסיקות לנסוע והאיים נרדמים עד לסוף עונת הגשמים. קו-בולון נמצא בערך שעתיים וחצי נסיעה מקו-לנטה והוא התיירותי פחות. אין לו מזח, והסירה שעוצרת בלב ים מעבירה את הנוסעים ללונג-טייל-בואטס שמגיעות עם הנוסעים עד לחוף. החשמל בו עובד רק כמה שעות ביום, אין מזגנים, אין טלויזיה בכבלים, ואין בנקים, אבל יש לו את החוף הכי מדהים שראיתי בחיי. לי זה מספיק!
לקו-ליפה לוקח להגיע כארבע שעות מקו-לנטה, והוא דווקא כן מתוייר. הוא האי הכי דרומי בתאילנד, ממוקם לא רחוק מלאנגאויי, אי הבילויים של מאלזיה, וזו חתיכת דרך להגיע אליו. ליפה הוא אי קטן, תושביו צוענים, אין בו כלי תחבורה, ויש בו שביל הליכה אחד שמחבר בין שני החופים הפוטוגנים באי, החוף הצפוני והחוף הדרומי. המים צלולים מאוד והדגה עשירה. חוויתי שם את אחת החופשות המוצלחות של חיי. ריד ואני משנרקלים, והוא מעלה לי צדפים יפים מהקרקעית. ריד ואני בוחרים דג לארוחת הערב, באחת המסעדות על החוף. ריד ואני יושבים בברים ונהנים בלילות. המקום רומנטי מאוד, ראו הוזהרתם.
אני חייבת לציין שאזור זה של תאילנד נמצא ברשימת המקומות תחת "התראת מסע" באתר הבית של הלוט"ר. אני לא הרגשתי עויינות על רקע היותי ישראלית, אבל מצד שני כשנמצאים באופוריה לא חשים עויינות מכלום.
קו-צ'אנג Koh Chang.
קו-צ'אנג (אי הפיל) הוא אחד האיים הגדולים והמתויירים בתאילנד, ועם זאת יש לו אוירה של מקום "קטן". הוא בעל הרים תלולים ומפרצים מרהיבים הנשקפים מהם. הרבה ישראלים נוסעים אליו ומכירים אותו, אבל בקו-צ'אנג יש לי חוף מקסים, שאותו מכירים קצת פחות ודווקא עליו אני רוצה לספר.
לפני כמה חודשים הייתה בצפון (שם אני גרה) שריפה גדולה והרגשתי חנוקה. עיניים אדומות, אף מנוזל, שיעולים, כאבי ראש. בוקר אחד שבא בעקבות לילה קשה קמתי ואמרתי לריד שהיום אנחנו נוסעים! אז נסענו. ארזנו במהירות וברחנו לכיוון אויר מוצלח יותר. יומיים והרבה שעות אוטובוס אחר כך, מצאנו את עצמנו בקו-צ'אנג.
אני מודה שלי סתם חוף, גם מספיק. אם יש ים, מסעדות ומקום לישון, אני מסודרת. אבל לריד זה לא מספיק. הוא חייב למצוא את המקום ש"הכי הכי", יתאים לו. אולי זה לא מתאים לאחרים, אבל זה חייב להתאים לו, ויש לו דרישות מאוד ספציפיות! אז אחרי לילה בריזורט מפנק, שהייתי נשארת בו לעד, מצאתי את עצמי נסחבת עם התרמיל ושאר הציוד על האופנוע, מקללת את ריד על השגעונות שלו. וקיללתי. ראינו בדרך מקומות יפים, נחמדים, עשירים. ליד כל מקום שחלפנו, הצעתי בתקווה וריד מסרב. "לא. זה לא מה שאני אוהב". התפללתי שכבר ימצא משהו שהוא כן אוהב. ואז, ממש לפני שנגמר האי, דווקא בשביל שבכלל לא חשבתי שנכנס אליו, ריד כן נכנס. מצאנו את עצמנו בשוק הבנוי כמזח על המים. שם מכל המקומות ריד רצה לרדת, וכשהוא אמר ש"אם יש מקום לישון על המזח, אז פה אני רוצה", אני אמרתי שלום לכל החלומות שלי על חופים לבנים ורביצה.
ובאמת היה מקום לישון שם. בסוף המזח, כחצי ק"מ מהחוף, בלב המפרץ שכנו שישה בונגלוס הבנויים ממש על המים. לכל אחד מזגן, נוף שעולה הרבה כסף, מיטות שיזוף והרבה ים. אז נכון שאין חוף, כי נמצאים בלב ים, אבל אני מודה שהפעם ריד צדק. המקום היה מושלם. שקט ושלווה, סירות קיאק חינם, מפרץ מהיפים שראיתי, מים שלווים, רצועות יבשה מכל עבר, ארוחת בוקר מפנקת, ברציף מסעדות אוכל ים מהטובות בעולם, ומקום בשביל ריד לדוג ולי לקרוא. למרות המחיר (שיחסית גבוה מהסטנדרט שלנו), נשארנו שבוע ימים והיה קשה לעזוב.
לכפר קוראים באנג באו Bang Bao, והוא כפר הבנוי על המים, לאורך המזח הישן של קו-צ'אנג. כיום יוצאות משם רק הפלגות לטיולי יום ומחמש בערב המקום כמעט ריק. יש כמה מקומות של הום-סטיי לאורך המזח, אבל אנחנו ישנו במקום האחרון שנקרא Bang Bao Sea Hut .
הגעה: טיסה לשדה התעופה של טראט, ומשם נסיעה קצרה במונית, ובאוניה. כשמגיעים למזח בקו-צ'אנג ניתן לקחת מוניות פיק-אפ עד לכפר. גם פה כדאי לשכור טוסטוס. קו-צ'אנג הוא אי גדול מאוד ויש לו נופים ששווים את הנסיעה הארוכה. אחת מארוחות הצהרים הקסומות שאכלנו הייתה בכפר דייגים, בצידו המזרחי והלא מתוייר של האי, כשאנו יושבים בלב המפרץ, בסוכה קטנה וזוללים ערימת סרטנים. ללא טוסטוס אין יכולת להגיע לכל המקומות החבויים האלו. אני באופן אישי מעדיפה את המקומות הקטנים והאוטנטיים על הגדולים והמתויירים.
יש גם אוטובוסים או מיניבוסים מבנגקוק עד למזח שממנו יוצאות האוניות לקו-צ'אנג. הנסיעה באוטובוס אורכת כחמש שעות.
אני בטוחה שכל אחד מוצא בתאילנד את המקומות המיוחדים שלו. לא צריך לגור בה כדי להנות, ולא צריך להיות מומחים אליה כדי למצוא בה פינות חמד. ואני, אני צריכה את ריד שיעזור לי לראות.
לפוסטים נוספים על מקומות בעולם:
5 המקומות הכי רומנטיים בניו יורק שאתם לא מכירים
5 בתי הקפה הכי שווים בכל טורונטו