הייתי אמא טובה מאוד, אפילו מצוינת.

יש לי ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות, ובמבט לאחור אני מודה שעשיתי עבודה מצוינת בגידול שלהם ובחינוך שלהם, אבל בכל זאת לא הכל היה מושלם. היו דברים שבהם טעיתי. 

 

בעיקר בעובדה שבמקום לחנך כל אחד מהם לפי דרכו, חינכתי אותם לפי דרכי. ראיתי את החוזקות שלהם, את הכשרונות שלהם ואפילו מאוד אפשרתי לדברים לקרות, למשל, אחד הבנים שלי בגיל ההתבגרות עשה סנפלינג על הבניין שלנו, או נתתי להם לצייר על הארונות ועל הקירות אבל במקרים אחרים הייתי מחמירה אפילו עד מאוד. זו הייתה הטעות שלי.

 

עוד ב- Onlife

ההורים הגרועים ביותר בעולם. צפו בתמונות

טור של אבא כועס: אל תזלזלו בבני הזוג שלכן

מי נתן לנשים את הזכות המוחלטת על גופן?

 

הילדים הולכים ומשתנים משנה לשנה, אבל זה כי ההורים לא יודעים מה לעשות.

כשהייתי גננת ובכל שנה באו לגן שלי ילדים חדשים, אני ראיתי איך הם משתנים משננה לשנה. ממש כך. הם הפכו להיות יותר חוצפנים, פחות נגמלים בגילאים צעירים, מכים את הוריהם, לא יודעים לדחות סיפוקים. כל אחד מאיתנו יכול להשוות את הילדות שלו לילדות של היום וזה נכון. אבל זה קורה בגלל המבוגרים, כי היום ההורים יודעים מה לא לעשות, אבל עוד לא הפנימו מה כן צריך לעשות.

הורים מתלבטים גורמים לילדים נזק.

הורים צריכים לדעת מה לעשות. כולנו יודעים שלהיות הורה זו העבודה הכי קשה בעולם, זו בדיוק הסיבה שהורים צריכים ללמוד "הורות". הרבה אנשים חושבים שמדובר במשהו אינטואיטיבי, אבל אם יש כל כך הרבה בעיות, כנראה שצריך גם הכוונה. ההורים היום השילו מהם את ההורות של פעם, אבל עדיין לא לקחו על עצמם "הורות חדשה". הורים צריכים להיות ממוקדים ועקביים כדי לגדל ילדים בריאים.

 

הורים צריכים לתכנן "חזון הורי" בדיוק כמו שמתכננים תוכנית כלכלית.

חשוב להבין שכמו שמשקים שתיל ומטפחים אותו ודואגים לו כי המטרה שהוא לנגד עינינו היא שהוא יהיה עץ ולא שתיל, בדיוק אותו דבר בגידול ילדים. כן, אנחנו מחנכים אותם עכשיו כילדים, אבל אנחנו צריכים לכוון לחייהם הבוגרים.

 

הרבה הורים טוענים כי הילדים כבר גדולים מאוד ואי אפשר לחנך אותם, אבל זה ממש לא נכון. אני מאמינה שהתנהגות היא דבר נרכש ונלמד, ואפשר לעשות את השינוי בכל גיל. החלום שלי הוא שהורים יתכננו חזון הורי לגבי החיים שלהם ולא "יכבו שריפות" בגלל בעיות שצצות ועולות.

 

ההבדל האמיתי היום בין ההורים של פעם להורים של היום הוא השפע.

ולא מדובר רק על שפע כלכלי, אלא בשפע הבחירות שנותנים לילדים. זה מתחיל בבחירה שנותננים להם בארוחת הערב, עד לבחירה שמאפשרים להם בלבוש, קניית צעצועים ובכלל. ההורים מנסים להעביר מסר שהם לא רוצים לכפות עליהם שום דבר, אבל האפשרויות האלה שאנחנו נותנים להם, מקשות עליהם מאוד.

 

 יש סיפור שאני תמיד נותנת אותו כדוגמה. נכנסים עם ילדה לחנות ממתקים ואומרים לה לקחת מה שהיא רוצה. היא לוקחת ולוקחת, וכשלבסוף יוצאים מהחנות היא בוכה. כששואלים אותה מה קרה, היא עונה שהיא לא לקחה בסוף את מה שהיא באמת רצתה. ולזה בדיוק אני מתכוונת. כי לשפע ולאפשויות הבחירה האינסופיות יש גם חסרונות, ואסור לשכוח את זה.

הילדים לא רעים יותר היום, הם פשוט תוצר של הגישה המתירנית שפרצה את הגבולות.

הילדים היום חווים התקפות זעם, ואם שואלים כל סבתא או אמא קצת יותר מבוגרת, זה משהו שלא היה קיים פעם, וזה נכון. זה קורה כי אנחנו לא עושים את התפקיד שלנו כהורים. התקפות הזעם מתרחשות בגלל שאנחנו לא מלמדים אותם להפנים את התסכולים שלהם. לא מלמדים אותם להתמודד עם בעיות. ההורים מאפשרים להם  כי הם רוצים להיות "טובים" איתם, אבל אולי הם בעצם גורמים להם לנזק.

 

הנוער של היום לא שונה מהנוער של פעם, ואני אומרת את זה במובן החיובי.

החדשות מלאים בסיפורים על בני נוער שאיבדו שעוסקים באלימות, צורכים באופן קבוע אלכוהול וסמים. אבל אם בודקים את הנתונים מדובר רק ב-17 אחוזים מהנוער.  זה הנוער האבוד שההורים שלהם איבדו את האחיזה בהם. אבל מצד שני,  83 ואחוזים הנוער שלנו הוא נוער מעולה. וחשוב מאוד לזכור את זה.

 

השלב של המרד, ההתמרדות של הנוער נגד ההורים שזה חלק חשוב בהתבגרות שלהם. זה מהותי מאוד לצורך התבגרות תקינה ובריאה. אפלטון אמר פעם : "הנוער בימינו לא עושה פעילות פיזית ומתחצף להורים ולמורים". אז בעצם, לא ממש הרבה השתנה.

 

תוכניות הריאליטי לילדים ובכיכובם הם לא מזיקות.

הילדים נמצאים היום בפריים טיים, כמו למשל במאסטר שף או בית ספר למוזיקה ועוד תוכניות מהסוג הזה ואני לא רואה בזה בעיה. אם הם אוהבים את זה ורוצים להצליח, אז למה לא. צריך להביןו שהילדים חזקים, יותר ממה שאנחנו חושבים. הם יכולים להתמודד עם הכל.

 

אם הבת שלי הייתה רוצה להיות דוגמנית, הייתי מעודדת אותה.

כי הייתי מראה לה שצריך להתמודד עם התוצאות של כל דבר. אם היא הייתה מצליחה, אז מעולה והייתי שם בשבילה כדי לתמוך ולעזור, ובדיוק אותו דבר אם היא לא הייתה מצליחה. אני שם בשבילה, והיא הייתה מבינה שבחיים כישלון זו אופציה. זה מה שהורים מנסים למנוע מהילדים לחוות ולהרגיש, אבל זו טעות.

 

אני סבתא שמעורבת אבל לא מתערבת.

בכלל הסבתאות היום היא שונה לגמרי ממה שהייתה. פעם הסבתות הקדישו את חייהן לילדים ולבית. היום הסבתות הן באמצע הקריירה או סתם מבלות ומעשירות את עצמן ואפילו יוצאות לדייטים בלי להתבייש.  הבנות שלי והכלות שלי מאוד נהנות להתייעץ איתי ולשאול אותי על גידול הילדים, אבל בסופו של דבר הן כנראה מחליטות מה הן רוצות לעשות.

 

אנחנו עדיין מחנכים בנים ובנות לא לגמרי באופן שווה.

יש הבדל כי אנחנו לא לגמרי "נקיים מענייני מגדר" בגלל כל מיני סיבות. אין ספק שההורים הצעירים הרבה יותר מודעים לעניין ובאמת מנסים לטשטש את ההבדלים, אבל מצד שני העולם דווקא הולך לחלוקה מגדרית. כמו למשל, היום יודעים שיש רפואה נשית שהיא שונה מרפואה גברית, בגלל כל מי סיבות, אבל הנקודה החשובה היא לאפשר לילדים, להראות להם את הדרך לשוויון.

 

אם לא הייתי אשת חינוך הייתי היום שחקנית.

אבל זה רק בתיאוריה, כי אני היום נמצאת בדיוק במקום  בו חלמתי תמיד להיות. אני משלבת את כל האהבות שלי ביחד. חינוך, פרסום, משחק, אנשים. זה שילוב של כל הדברים שאני אוהבת. אני בעצם מורה בנשמתי וזה מה שאני עושה. אחרי שסגרתי את הגן שהיה לי בגיל 34 ניסיתי לעבוד בכל מיני עבודה בהצלחה לא מועטה, אבל לא אהבתי את מה שעשיתי. בסוף חזרתי בחזרה לאהבה הראשונה שלי – ילדים. מגיל 14 ידעתי שזה מה שאני אעשה בחיים.

 

הייתי רוצה לשבת לקפה עם ברוס וויליס.

וגם עם טום קרוז, שון קונרי, קלינט איסטווד וליאונרדו דיקפריו. אני אוהבת אותם כשחקנים, את הבחירות שלהם בסרטים ואני בטוחה שהייתי מוחמאת גם מהמעמד.

 

מיכל דליות, בת 62, אמא ל-4, סבתא ל-6, נשואה לחבר שלה כבר 41 שנה. דליות ובית הספר ללימודי המשך במכללת לוינסקי לחינוך חברו למיזם משותף : מרכז מיכל דליות – לימודים והכשרות , שיתמקד בהורות נכונה והכשרה לייעוץ משפחתי בשיטת מיכל דליות.  המהלך משתלב בתוכניות פיתוח עתידיות של מכללת לוינסקי לרגל חגיגות המאה בתחום הגיל הרך וקידום יכולתו המקצועית והאקדמית של צוות ההוראה בגני הילדים.