האונס בגן העיר: זכות הציבור אינה לפלוש ולחטט
איני יכולה לתאר את התחושה שעברה בי היום בבוקר, כשהתחלתי אותו בקריאת כתב האישום על האונס בגן העיר. רפרפתי על כמה משפטים ואז חלחלה בי ההרגשה שאני פולשת ולכן חדלתי. אני חיה בישראל, אני רגילה לפתוח את המחשב בבוקר ולראות מראות מזוויעים. אני עובדת במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית כבר 16 שנים, שמעתי על מקרי אונס מחרידים והגעתי כבר לשלב בו אני חושבת ששום דבר לא יכול לזעזע אותי. והנה הבוקר מצאתי עצמי מזועזעת עד עמקי נשמתי.
עוד ב Onlife:
- אם לא אתלבש חשוף, לי זה לא יקרה. טור
- עיתונאיות בישראל חושפות: הוטרדנו והותקפנו מינית
- פוליטיקאית מאפגניסטן שהטאליבן מאיים על חייה נפרדת מבנותיה במכתב: "אולי מחר אירצח"
לא כתב האישום זעזע אותי, אלא עצם ההחלטה לפרסמו. נכון, ההליך הפלילי במדינה מתוקנת ראוי שיהיה ציבורי וחשוף לעיני כל. לא יתכן ששופטים יכריעו בגורלם של אנשים, רחוק מן העין הציבורית. בין אם יהיו אלו נפגעי עבירה ובין אם יהיו נאשמים. לעין הציבורית תפקיד משמעותי בשמירה על הליך תקין ודמוקרטי. כאן מעוגנת "זכות הציבור לדעת" אולם מה בינה לבין זכות הציבור להציץ?
מי נפגע מחשיפת כתב האישום
חשוב שנפריד בין שתי זכויות משמעותיות – זכותו של נפגע עבירה לקרא את כתב האישום וזכות הציבור לדעת. שתי הזכויות לא תלויות האחת בשניה.
זכות נפגע העבירה לקרא את כתב האישום מעוגנת בחוק זכויות נפגעי עבירה. לרוב כתבי האישום נמסרים לבקשת נפגעי עבירה, ללא כל התנגדות הפרקליטות, אלא אם כן קיים חשש כי עיון בכתב האישום עלול לשבש את מהלך המשפט. במקרה הנוכחי היה קיים חשש כי בעצם קריאת כתב האישום נפגעי העבירה יחשפו לממצאי חקירה, שאינם ידועים להם והחשיפה תאיים על מהימנותם בבית המשפט.
זכות הציבור לדעת קשורה להיתר לפרסם את כתב האישום. בענין זה התקיים דיון בביהמ"ש בו התייחסה הפרקליטות לאופן בו מפורטים הדברים בכתב האישום, וטענה כי בעצם חשיפת תיאור המעשים לפרטי פרטים יש כדי לפגוע פגיעה קשה בנפגע ובנפגעת. הענין הובא לבית המשפט וזה הטיל צו איסור פרסום על כתב האישום.
מה בין זכות הציבור לדעת לבין זכות הציבור לחטט
והנה, למרות החלטת ביהמ"ש, כתב האישום רץ ברשת לכל דיכפין. די בלחיצת כפתור בכדי לצפצף על החלטת בית המשפט. למה? כי זכות הציבור לדעת. ואני שואלת את עצמי על מה חושבים אותם נושאי דגל "זכות הציבור לדעת".
האם הם חושבים על נפגעות שמתלבטות אם להגיש תלונה במשטרה מחשש שהסוד שלהן יקבל רגליים ויהפוך אותן למנודות חברתית? האם הם חושבים על הפולשנות של הפרסום ללא גבולות? האם הם חושבים על ההבדל בין חשיפה להפשטה ציבורית? האם הם חושבים על הילדים שלהם?
אני לא יודעת מה מרגישים הנער והנערה מאז אותו לילה טראומטי. אני לא מדברת בשמם וחשוב לי לציין זאת. אבל אם דיברנו על זכות הציבור לדעת – אז אני חלק מאותו הציבור. וחשוב לי לדעת. לדעת אם הוגש כתב אישום. לדעת אילו עבירות הוא כולל. אולם חשוב לי אף יותר לא לפלוש. לא להציץ. לא להפוך כל פרשה לאונס תקשורתי ולא להיות חלק מהחיטוט התוקפני הזה. חשוב לי לחשוב על האשה הבאה שמתלבטת אם להגיש תלונה ולומר לה ולי – כאן התוקפנות נגמרת. כאן ההצצה חדלה. את מוגנת. גם אני.
במערכת Onlife הוחלט שלא לפרסם את כתב האישום שהודלף ולא לקחת חלק בחשיפתו