קורטני סקרמלה בת ה – 23 עבדה כארבע שנים בבר בקליפורניה. הבר שינה לאחרונה את אופיו וחייב את המלצריות להתלבש כמו תלמידות בית ספר סקסיות, כשהדובדבן על הקצפת הוא חצאית משובצת קצרצרה הנסגרת בוולקרו (סקוטש), אותו חומר ש"סוגר" בגדי חשפניות, אלו שנקרעים מאליהם. אם זה לא מספיק, ההנהלה מיקמה מאווררים ברצפה על מנת להעיף מעלה את החצאיות של העובדות, להנאת הלקוחות.

עוד ב Onlife:

סקרמלה התלוננה בפני ההנהלה על השינויים, ואלה הוציאו מיד הודעה כי אין חובה ללבוש את החצאית. שזה נחמד, אלא שבדיוק אז קוצצו שעות העבודה של סקרמלה באופן דרסטי ושלושה ימים לאחר מכן היא פוטרה. סקרמלה לא נשארה חייבת והחליטה לתבוע.

זה לא מועדון חשפנות. אצלנו אפשר גם לראות כדורגל

כולנו מכירים את Hooterz המסעדה שמדי המלצריות הקצרצרים שלה הפכו לסמל - מכנסי ספורט כתומים קצרים וחולצת T לבנה והדוקה. לרשת קמו עוד ועוד מתחרות בשנים האחרונות, כולן חלק מז'אנר מקומות בילוי המכונה Breasturants- שילוב מרנין של המילים "חזה" ו"מסעדה". המקומות הללו, הנושאים שמות מלבבים כמו Twin Peaks או Mugs & Jugs, מציעים למבקרים אוכל איכותי, שידורי ספורט על מסכי טלוויזיה גדולים, בירה מרעננת, וכמובן, חזה. מדי המלצריות כוללים לרוב חצאית מיני קצרצרה וחולצה עמוקת מחשוף, אותן לובשות העובדות בזמן שהן עומלות בהגשת מזון לגברים הבוהים בהן.

הפאבים האלה מכוונים לגברים, ונועדו להחזיר להם תחושת כוח ולנפח להם את האגו. כי בעולם כל כך מטריארכלי, שנשלט על ידי נשים, גבר צריך מקום להתפרק, בו הוא וחבריו יוכלו להרגיש כמו גברים, לשתות בירה ולהסתכל על נשים בלבוש מזערי משרתות אותם, כפי שאמור היה להיות בעולם צודק. רגע, זו לא המטרה של מועדוני חשפנות? בעלי אותם מוסדות נזעקים מההשוואה - הרי במקום כמו מועדון חשפנות אי אפשר לראות כדורגל וציצים בו זמנית, ואצלם אפשר, והכל בחסות מהוגנת של מסעדה. אפשר ללכת לשם לארוחת צהריים מהעבודה ועוד להביא חשבונית לזיכוי. כן, זהו המקום לגבר שצריך להרגיש קצת יותר כמו גבר גבר באמצע יום העבודה.

לספוג את ההטרדה כדי שבעל הבית ירוויח עוד כסף

הנפגעות העיקריות מכל הסיפור הזה הן, כמובן, נשים. נשים המוחפצות כשגרה, נשים המתרגלות לכך שבנות מינן הן קישוט, נשים שנאלצות ללבוש פחות ופחות בשביל הזכות להגיש צ'יפס ובירה ולקיים את עצמן בכבוד. אז במקרה של סקרמלה היה שינוי מובהק בתנאי החוזה הבלתי כתוב, ולפתע היא נאלצה להיות יותר ממלצרית: היא הפכה להיות בדרנית, המבדרת באמצעות הגוף שלה. אולם נשים הניגשות לעבוד בהוטרז, נניח (ותמיד צריך עובדות חדשות - עובדות ותיקות מזדקנות ומפסיקות להיות "מבדרות"), בוודאי יודעות למה הן נכנסות, לא?

התשובה היא לא ממש, ולא תמיד. ההבדל בין מבט ונגיעה הוא כמה בירות, ומכיוון שהמלצרית חייבת להיות נחמדה ללקוחות, עליה להסתמך על בעלי המוסד שישמרו עליה מפני מטרידנים. זה הרי לא תמיד קורה, שכן גם בעלי המוסד לא רוצים להיות מגעילים ללקוחות. המלצרית צריכה להיות קופצנית, נעימה וזורמת, ולעבוד דרך הגועל, למנף את העגיבה של הלקוחות להזמנה של עוד משקאות, עוד אוכל, ועוד רווח לבעל הבית. הכסף טוב וזו עבודה זמנית, אז הן משלימות עם זה, מכבות חלקים בעצמן וממשיכות לעבוד. וכרגיל, למען השקטת הדיסוננס, בואו נזרוק את הטיעון המוכר: מדובר הרי בסטודנטיות לרפואה ומשפטים שמשלמות על הלימודים, ולא, חלילה, בניצול של השכבות החלשות ביותר באוכלוסייה.

קל מאד לזרוק את המילים והמושגים הללו בחדרי ישיבות ממוזגים בהם מתכננים אסטרטגיה שיווקית. קל לומר "שירות", "לגרום להרגיש מיוחד", "לנפח את האגו", כשהאסטרטג המבריק נשאר בחליפה בסוף התהליך, ולא צריך להתחנחן לשום שיכור שחושב שהוא נורא שנון. בפועל, את אסטרטגיות השיווק האלה לובשות ונושאות על כתפיהן הדקות נשים צעירות משכבות מוחלשות, שההגנה עליהן באה בניגוד מובהק לאינטרסים הכלכליים של בעל העסק.

הם נהנים, זה לא נורא, זה חלק מהתפקיד

הדבר אינו נגמר במועדוני חשפנות, וגם לא בברים. אחרי התיכון עבדתי תקופה קצרה במלצרות בסניף של רשת בתי קפה גדולה. המשמרות שנתנו לי היו משמרות לילה, שמאוכלסות בעיקר בתלמידי תיכון בחופש הגדול שמבזבזים כסף שאין להם בחבורות גדולות ועליזות. אבל היו גם לקוחות אחרים, מבוגרים, שהגיעו בלילה אחרי סבב שתיה ראשון במקום אחר, ונדדו לבית הקפה אחרי שכל הברים נסגרו. היו שם שניים שקראו לי מותק, ניסו לגעת בי ולשכנע אותי לבוא לשבת בחיקם. אני בתגובה חייכתי וביקשתי שלא יקראו לי מותק, השתחררתי מהאחיזה וסירבתי בתקיפות לכל הצעה לשבת, על כסא או ברכיים.

למחרת קרא לי אחראי המשמרת לשיחה, ואמר לי שאם מקרה כזה יחזור על עצמו, אני יכולה לפנות לבריסטה או לאחמ"ש, ולא לפחד. הודיתי לו, אבל אז הוא המשיך ואמר שעם כל זאת, עדיף לי לשחק את המשחק שלהם, לזרום, לחייך, להיות יותר נחמדה, וכל מה שיצא לי מזה זה טיפ שמן יותר. כמה ימים אחרי זה פוטרתי. לא הצלחתי להיות נחמדה יותר, ולהם נמאס מהתלונות שלי על הטרדה מינית.

שנים אחר כך המשכתי לשבת באותה רשת והספקתי לראות מלצריות שמוטרדות על ידי שולחנות שלמים של שיכורים. בחיוך ובשפת גוף קפוצה הן עמדו שם בזמן שמדברים חצי איתן וחצי עליהן, מציקים בשאלות ומזמינים לשבת, נוגעים וצוחקים. מדי פעם הייתי שואלת אחת מהן בשקט אם היא בסדר, אם היא רוצה שאני אגיד משהו, והן אמרו תמיד לא. "הם נהנים, הם שיכורים, הם צוחקים. אני אהיה נחמדה. זה לא נעים, אבל זה לא נורא, זה חלק מהתפקיד".

ואם הייתי אומרת משהו לאחמ"ש, מה זה היה משנה? אותם פחות מעניין שגם אני לקוחה, וגם את הזמן שלי צריך להנעים, וההטרדות האלה פוגעות לי בחוויה. כנשים, הורגלנו פשוט לקבל את זה. ובעלי העסקים האלה התרגלו בכלל לא להתייחס אלינו כאל לקוחות. או לפחות לא כמו שמתייחסים ללקוחות הגברים, אלה שאת זמנם חייבים להנעים בכל מחיר.

להאכיל את האגו לפני שמאכילים את הבטן

לספק ללקוחות חוויה נעימה ויחס שיגרום להם להרגיש מיוחדים הפכו לחלק מדרישות העבודה של נותנות שירות, ומלצריות בפרט. זה חלק מהתפקיד. זה אומר שהן צריכות לסבול קצת נגיעות והטרדות וטרטורים, וכל אותו זמן לשמור על אותו חיוך מכני, כי זה חלק מדרישות העבודה שלהן. כך, גם בית הקפה בשעת לילה מאוחרת הופך למרחב ציבורי גברי במהותו, בו הנשים הן קישוט שימושי, גיישות מודרניות שתפקידן לשעשע, להנעים את הזמן, לגרום ללקוח להרגיש "גבר". הן עוד נשים שניתן לקנות את חיבתן ויחסן, גופן הוא עוד גוף שנועד לשרת, במובן הרחב ביותר האפשרי של המילה - לא סתם להגיש אוכל ולהאזין לתלונות, אלא ממש לבדר אותם, ללטף להם את האגו.

"אנחנו מאמינים בלהאכיל את האגו לפני את שמאכילים את הבטן", אמר אחד מבעלי הברים האלה. ואני תוהה, עד כמה קטן יכול להיות האגו הגברי, שהוא זקוק לליטוף תמידי, במהלך כל פעולה שהוא עושה, גם בארוחה במסעדה?מה שבאמת עצוב זה שהתרגום הגברי ליחס מיוחד זה אישור חופשי לגעת במי שרק מנסה לעשות את עבודתה, להציק למי שאמורה לחייך אליו בכל מחיר, למי שברור לו שלא תצעק עליו או תסרב לו.

כמובן שהקשר בין תעשיית המין וההחפצה למדים קצרים מדי וההבטחה המילולית לציצים (כמו למשל ברשת Mugs and Jugs) מוכחש מכל וכל. אלו מוסדות משפחתיים המתגאים באוכל ובבירה המשובחת שלהם, והמלצריות הן רק חלק מהחוויה. כל עוד הן צעירות, נאות וזורמות, כמובן. אחד מבעלי הברים האלו סיכם את העניין היטב: "אנחנו מעסיקים טאלנטיות כישרוניות כדי לבדר את הלקוחות. הן צריכות להתאים למדים".

 

תגיות