לפני כמה ימים פרסמה אן-מארי סלוטר, מנהלת תכנון המדיניות של נשיא ארה"ב ברק אובמה, מאמר מגזין שכותרתו "נשים עדיין לא יכולות לקבל הכל". סלוטר, אתם מבינים, כבר בת 54, יש לה שני ילדים, והיא עזבה את הטייטל הסופר-מרשים שלה כדי לחזור הביתה ולגדל שני מתבגרים.

 

עוד ב- Onlife:

 

הטיעון המרכזי של סלוטר בכתבה הוא, שלוח הזמנים לפיו היא חיה מנע ממנה כל אפשרות לקיום חיי משפחה תקינים, וזה למרות שהבוסית שלה, הילרי קלינטון היא בוסית סופר-מתחשבת, שמקפידה לצאת הביתה בשעה 7 (ולהמשיך לעבוד מהבית), כדי לאפשר לשאר העובדים לצאת הביתה "מוקדם" ולהיות עם המשפחה שלהם.

 

מארי גם מספרת שקולגות נשים שלה אמרו לה שאסור לה לעשות את המהלך הזה, משום שהיא אות ומופת לפמיניסטיות באשר הן, ומה יגידו אזוביות הקיר אם אחת כמוה תחזור להיות אישה קטנה בבית. אן-מארי סלוטר אומרת שדווקא נשים צעירות שדיברו איתה, ממש לא התרגשו מהבחירה שלה, ושהנשים הללו היו מודעות לחלוטין לפשרות שהן תאלצנה לבצע בקריירה שלהן אם ירצו בחיי משפחה.

 

כמה גנרלים הולכים "לעשות לביתם" בגיל 54?

אם יש משהו שממש לא מפתיע אותי, זו אישה שעוזבת את העבודה שלה ומשנה קריירה אחרי שנולדו לה ילדים. אם יש משהו יוצא דופן במקרה של אן-מארי סלוטר, זה שלקח לה ארבע-עשרה שנים להגיע למסקנה שלהיות שכירה במשרה מלאה פלוס פלוס וגם הורה זה לא רעיון טוב, ואם יש משהו שוביניסטי בסיפור הזה, זה שכולם מתרגשים מההחלטה שלה.

 

כמה גנרלים הולכים "לעשות לביתם" בגיל 54? במחשבה שנייה, בעצם, הם עושים את זה בגיל 42. יושבים שנתיים-שלוש בבית, מפצים בעיני עצמם על הזמן האבוד עם הילדים, ומתחילים פרק ב' בקריירה, ממקום הרבה פחות אמביציוזי, הרבה יותר מפוקס, שליו ובטוח בעצמו. מה רע?

 

מצד שני, כמה אימהות מבינות אחרי לידת הילד השני או השלישי שלחזור למשרת השכירה שלהם זה פשוט לא משהו שיכול לקרות? למען האמת ,אני אפילו מכירה לא מעט אימהות שזה קרה להן כבר בילד הראשון, ואם אני באמת חושבת על זה, זה קורה לכל שכבת הגיל שלי, שנמצאת בעשור השלישי לחייה. כולנו במעמד הביניים, מגלים שלא ברור לנו אחרי מה בדיוק אנחנו רודפים.

 

כסף זה לא הכל בחיים? היא בטח משוגעת

חלקנו ממשיך מכוח האינרציה ובגלל לחץ המשכנתא / ההורים / בני הזוג (מחקו את המיותר), חלקנו פשוט עוזבים את משרת השכיר שמבטיחה משכורת שמתקתקת, פנסיה מעפנה אך בטוחה, וחוסר סיפוק מושלם, והולכים למצוא משהו שיחזיר לנו את הברק לעיניים. חלק מוצאים אותו בבית, עם הילדים, ולכן עוברים לעבוד בעבודה סתמית כלשהי, שעונה על הצורך להתפרנס. זה, אגב, ממש לא קשור למגדר. יש לנו חבר טוב שעזב עבודה כמנהל מכירות מצליח ומרוויח, כדי להיות מחסנאי בחברת תרופות - ואין מאושר ממנו. כל יום בארבע הוא אוסף את הילדות מהגן ונהנה מכל שנייה. למה עליו לא כותבים בתדהמה בעיתון?

 

בואו נאמר שמה שמדהים כאן הוא שמיז סלוטר החליטה לוותר על הכוח העצום שבעמדה הביורקרטית שלה, ועל השכר המרהיב שמתלווה אליה כדי לשב ולהכין שיעורי בית עם הבן שלה. משמע - האישה אשכרה החליטה שיש לה מספיק כסף כדי לעשות מה שבאמת חשוב לה בחיים. ממש אי אפשר להבין את זה. להגיד שכסף לא הכל בחיים? בטח חטפו אותה חייזרים והחזירו למשפחה שלה תאומה רשעה עם סדר עדיפויות מטורף לחלוטין.

 

אן-מארי סלוטר כאשת קריירה (צילום: מתוך ויקפדיה, באדיבות Miller Center)

 

והנה פרשנות אחרת לסיפור הזה:

בכירה בממשל, מתוככי המערכת, מגיעה לאותה ההבנה ששותפים לה מיליונים ברחבי העולם: הסדר הישן ששם כסף ושליטה לפני הכל פשוט לא רלוונטי יותר בעידן שבו יש שפע חומרי מחד, ואשליית השליטה בו מתפוגגת. בעולם הישן והריכוזי, יש אחוז אחד שמבצע החלטות בשביל כל השאר. בעולם החדש יש אחוז אחד שצריך לתת שירות ולטפל בדרישות של כל השאר. חברים וחברות יקרים, מתברר שזה כבר לא גליק גדול להיות ביג-בוס. תשאלו את אילן בן דוב.

 

אז אן-מארי קמה יום אחד, ואומרת לעצמה: "פאק איט! יש לי מספיק כסף. הגעתי לכל נקודת ציון שרציתי להגיע אליה. יש לי תארים וכבוד ויוקרה מקיר לקיר, ויש לי שני ילדים בבית שבקושי זוכרים איך קוראים לי. לא מגיע לי ולהם להתעסק במה שחשוב באמת?". מה שמדהים את כל העולם הוא שהיא גם הולכת עם האמת שלה ופועלת לפי סדר העדיפויות האמיתי שלה? מה כל-כך מעוות בחשיבה שלנו שאנחנו חושבים שלסבול למען המטרה זה הדבר הכי חשוב בחיים?

 

זו הכלכלה, טפשונת

"הדרך היחידה בה יכולה אישה לגרום לשילוב קריירה-ילדים לעבוד, היא לשלוט בלוח הזמנים שלה", מצטטת אן-מארי סלוטר בכירה אחרת שעבדה עם הנשיא בוש ופרשה כדי לבלות זמן רב יותר עם שלושת ילדיה. הכל נכון, אבל למה להגביל את האמירה הזו רק לנשים? זה נכון באותה המידה לגבי כל אדם שרוצה לשלב קריירה תובענית עם הורות מספקת וחיי משפחה, וזו המגמה שנצפית בדיוק ברחבי העולם ובישראל לא פחות.

 

יותר ויותר אנשים מוותרים על מערכת היחסים הכובלת, השתלטנית והנצלנית של יחסי השכירות, ובוחרים לנהל את חייהם בהתאם לרצונותיהם, שאיפותיהם ויכולתם. הוויתור הזה מראה על שינוי בסולם הערכים של החברה המערבית, שבעשרים השנים האחרונות סגדה לממון בצורה עיוורת, ועל חזרה לערכי משפחה וקהילה שמפצים על הקיצוניות המנוכרת של העשורים האחרונים.

 

במונחי מעמד סוציו-אקונומי, אני רואה שני סוגים של אנשים שמגיעים לתובנות האלו: אנשים כמו מארי, עשירים ולא צעירים, שפשוט מרשים לעצמם להתחיל לחיות לאחר שקיימו את כל הכללים ועברו בכל התחנות שיש לעבור בהן כדי להיחשב אדם "מוצלח" בעיני החברה המערבית של שנות השמונים והתשעים, ואנשים צעירים למדי, כמוני עצמי, שמבינים כבר עכשיו שתלם הקריירה שבו הם הולכים לא יאפשר להם התפתחות מקצועית, רגשית או כלכלית כמו זו שהם יכולים להגיע אליה בכוחות עצמם.

 

זה לא משום שיכולתם יוצאת דופן כל-כך אלא משום שהיצע משרות השכירים בשוק העבודה הוא דל, מנוכר, נוגע רק לדרגים נמוכים ולמשרות טכניות מעיקרן, ואין בו מקום ליוזמה, כישרון, תעוזה וחדשנות. מאידך, הוא גם לא מאפשר לאנשים צעירים לקבל אופק תעסוקתי בטוח, ומצד שלישי, הוא גם לא מציע שכר גבוה במיוחד, ובדרך כלל, השכר ממש נחות לעומת ההכנסה שמייצר העובד הצעיר לארגון. המסקנה הרציונלית היחידה שאפשר להגיע אליה במצב הזה היא, שעדיף ללכת בשביל אחר.

 

לאן עכשיו?

אני מאמינה שהגיע הזמן לקחת אחריות גם על הבחירות שאנחנו עושים בניהול הקריירה, להעז לחפש או ולהמציא את הקריירה שמתאימה לנו באופן מושלם. בתור מי שנמצאת בתוככי התהליך עצמו, אני יכולה להעיד שזו חוויה מעוררת אימה, מרגשת ומספקת. מעולם לא הרגשתי חיה יותר, ומכיוון שבחרנו ללכת בדרך הזו יחד, הילדים שלנו הם בינתיים המרוויחים הגדולים מהסיפור הזה, כי יש להם גם אבא וגם אימא שפנויים פיזית ורגשית להיות אתם בכל שלב בהתפתחות שלהם. זה כשלעצמו - כבר שווה הכל.

תגיות