גילה אדרעי, כיו"ר ועד עובדי הרכבת, התמודדה בו זמנית עם שלושה מישורים של יחסים: המישור הפנימי של ועד עובדי הרכבת, מישור היחסים בין הוועד לבין הנהלת הרכבת ומשרד התחבורה, והמישור השלישי של היחסים בין ועד עובדי הרכבת לבין ההסתדרות החדשה. או, בקיצור, היחסים בינה ובין עופר עיני.

 

עוד ב Onlife:

 

צריכה להוכיח שהיא יותר גבר מכל הגברים ביחד

במישור הפנימי בתוך ועד העובדים, המנהיגות של גילה אדרעי היא לא דבר מובן מאליו. מדובר בארגון שהוא גברי ברובו, ובחירה באישה לעמוד בראש ועד כל כך גברי ומוטה תפעול הוא לא עניין של מה בכך.

 

גילה אדרעי, אין לי בכך ספק, נאלצה להתמודד לא רק עם המבחנים הרגילים שכל יו"ר ועד עובדים עובר. אדרעי הייתה צריכה גם לזכות באמון העובדים עצמם, על ידי הוכחה שהיא מסוגלת להתגבר על הסטריאוטיפ המגדרי. ובהיבט הזה היא בחרה בהקצנה ככלי לתפיסת מנהיגות. אדרעי שילמה מחיר אישי יקר מאד על צבירת לגיטימציה בקרב ציבור העובדים.

 

במילים פשוטות: כדי שעובדי הרכבת יתנו לה לגיטימציה, בהיותה אישה בסביבה מאד גברית, גילה אדרעי הייתה חייבת להראות שהיא גבר יותר מכל הגברים ביחד, שהיא מסוגלת ללכת למעשים יותר רדיקליים, יותר אלימים. להערכתי, הבחירה שלה בכיוון הזה  נעשתה מטעמים של ביסוס המנהיגות שלה יותר מאשר בגלל צרכים ארגוניים אמיתיים.

 

למעשה, במנופים שהיא בחרה לעצמה, גילה אדרעי הקריבה את תדמיתם הכוללת של עובדי הרכבת ואת התדמית של הרכבת כנותן שירות, על מזבח הצעדים הארגוניים, ובעצם יצרה עוינות חסרת תקדים בין ציבור המשתמשים לבין ציבור העובדים. מצד שני, כאישה, אם היא הייתה מנהלת מאבק פחות אגרסיבי – אולי היא לא הייתה מצליחה לאגד סביבה את העובדים. ההתנהגות הזאת היא בדיוק מה שיצר את הבעיה במישור השני.

 

המלחמה על תמיכת הציבור

במישור היחסים עם הנהלת הרכבת ועם משרד התחבורה, הסנקציות של ועד עובדי הרכבת פגעו, מעצם טבעם, במשתמשים, נוסעי הרכבת. הנהלת הרכבת השתמשה בבחירה הזו כדי ליצור אחדות שורות בינה לבין המשתמשים, כנגד העובדים.

 

בכך שיחקה גילה אדרעי לידיהם של ההנהלה ומשרד התחבורה, ובמקום מאבק אופטימי בכוונות הממשלה להפרטת הרכבת, זה הפך למאבקם של מיליוני אנשים שנוסעים ברכבת מדי שבוע נגד האישה ש"השתגעה". המאבק הזה הפך לפרסונלי, והכיסוי התקשורתי נסב סביב התנהגותה של גילה אדרעי, הן בשטח והן בבית הדין לעבודה. המהות שלשמה יצאו עובדי הרכבת למאבק נעלמה. בכך הושג ההישג הנדרש והניצחון האולטימטיבי של משרד התחבורה.

 

גילה אדרעי ניסתה לחקות ועדים הרבה יותר חזקים ממנה, כמו הוועדים של נמלי ישראל או של חברת החשמל. אבל בעוד שבשנים האחרונות עובדי הנמלים ועובדי חברת החשמל יוצאים למאבקים שמסתתרים תחת מעטה של אינטרס ציבורי רחב לטובת הצרכנים, מאבקים שנעשים בשם היעילות והאיתנות הפיננסית, גילה אדרעי הפכה את הצרכנים לקורבן. אדרעי לא הצליחה להפוך את בעיות הבטיחות החוזרות ונשנות ברכבת לבעיה של ההנהלה, ונכון להיום הבעיות האלה נתפסות בעיניי הציבור כרשלנות של העובדים. מה שמביא להתמודדות שלה במישור השלישי:

 

פרשנות מוטעית לתמיכה של עיני

במישור היחסים עם ההסתדרות, שזה בעצם המישור של גילה אדרעי מול עופר עיני: גם כאן גילה אדרעי טעתה טעות קולוסאלית בהבנת המציאות. אדרעי פירשה את התמיכה הגורפת של עופר עיני בסיבוב הראשון מול משרד התחבורה כתמיכה ללא סייג, ללא תנאי. אבל הפרשנות הזאת הייתה מוטעית: התמיכה שהיא קיבלה מעופר עיני נועדה כל כולה אך ורק להביא את אדרעי ואת העובדים לפשרה בחסות ההסתדרות, ולא למלחמת חפירות בלתי נגמרת שהולכת ומקצינה כל העת.

 

עופר עיני בורר את מאבקיו ולעולם לא מוכן להיתפס כמי שהפסיד בהם. עיני הוא אומן של מאבקים קצרים וממוקדים, ופשרות מוגדרות מראש. אדרעי, מנגד, התגלתה כאומנית המחאה וההפגנה, אבל בלי כישורים של מו"מ ויכולת לחתור ולהגיע לעסקה. עיני, שנלחם על דעת הקהל הרחבה, כפוף יותר למשתמשים ברכבת מאשר לסיסמאות צ'ה גווארה של הגברת אדרעי.

 

גבר לא היה זקוק למהלכים האלה

גילה אדרעי סיכלה את העבודה המאורגנת בכך שהפרה בגסות צווים של בית הדין לעבודה. הוועדים הכי חזקים במשק רואים בציות לצווי בית הדין לעבודה קו אדום. ההפרה הבוטה של הכללים על ידי אדרעי איימה לפגוע ביכולת המנהיגות של כלל ראשי הוועדים בישראל, ובכללי המשחק שהיו נהוגים עד כה.

 

ההדחה של גילה אדרעי היא לא חדשה, ואין לה שום קשר להיותה אישה. ראשי וועדים חזקים מאד בהיסטוריה הודחו על ידי ההסתדרות כאשר לא סרו למרותה, ובכלל זה גם הדחתו בעבר של יו"ר ועד העובדים בנמל אשדוד, אבינועם שושן, כשזה לא סר למרותו של עמיר פרץ שכיהן בשעתו כיו"ר ההסתדרות. המעבר של ועד עובדי הרכת להסתדרות העובדים הלאומית הוא צעד של אין ברירה, שפוטר את ההסתדרות החדשה מהעיסוק בילד עם הפרעות התנהגותיות קשות. בנוסף, בטווח יחסית קצר, שינויים פרסונליים בארגון עובדי הרכבת יובילו מן הסתם לחזרתו של הוועד אל חיקו החם של עיני.

 

אבל הנושא המגדרי קשור קשר הדוק לנפילתה, משום שממנו נבע הצורך שלה לקבל את הלגיטימציה ולבסס את המנהיגות שלה. אני לא בטוח שיו"ר גבר היה זקוק למהלכים כאלה. בחירתה של אישה ליו"ר עובדי הרכבת זה דבר חסר תקדים מבחינה היסטורית, אני חושב שהיא האישה הראשונה שעומדת בראש ועד של חברה גברית כל כך, והיא שילמה שכר לימוד גבוה במיוחד.

 

ועדיין, היא נושאת באחריות לניהול כושל של המאבק, שלא קיבל גיבוי ציבורי, לא גיבוי משפטי, ובסופו של דבר גם לא קיבל גיבוי ארגוני מההסתדרות. גילה אדרעי לקחה את ההתנהלות האגרסיבית רחוק מדי, והאשמה היא עליה. יש לה אולי טיעונים טובים לעונש, אבל האשמה כולה שלה.

תגיות