אחת לארבע שנים מצליחה האנושות לגייס מעט בגרות ולשבת לשחק כולם ביחד. אחת לארבע שנים נושא הכינוס הוא לא רק ההתחממות הגלובלית, או סתם, כדורגל. אחת לארבע שנים האנושות כולה נפגשת כדי לחגוג את הדבר העיקרי המשותף לכל החברים בה – הרוח האנושית ויכולתה להתעלות מעל עצמה, פעם אחר פעם. האנושות כולה, על כל בני האדם שמרכיבים אותה - שחורים, לבנים, גוונים של ורוד ובז' – כולם מצטרפים לחגיגה הזו -  האולימפיאדה - אירוע הספורט הגדול בעולם.

 

עוד ב - Onlife:

 

כיום, משחקי הקיץ של האולימפיאדה הם האירוע הספורטיבי השני הכי מסוקר בעולם (המונדיאל לוקח) ומספר אחד בעולם בהיקפי ההשתתפות. האולימפיאדה, בגלל השילוב של יוקרה עצומה ותגמול גדול, היא פסגת שאיפותיהם של כל הספורטאים ההישגיים בעולם, וככזו, היא קרקע פורייה גם למחלוקות.

 

בשנים קודמות שימשו המשחקים האולימפיים כברומטר למצבו הכללי של העולם, כבמה להכרעת סכסוכים בין מדינות, דתות ואידיאולוגיות וגם סתם, ככלי פוליטי. החל מג'סי אוונס שניצח את הגזע הארי במינכן ב- 1936 ודרך האולימפיאדות שבוטלו או הוחרמו משלל סיבות - מלחמות עולם, אפרטהייד וכו' – האולימפיאדה תמיד נשארה בראש ובראשונה גם פסגה ספורטיבית. השנה, על אף כל המתרחש בעולם, אחד הסכסוכים הבולטים על רקע האולימפיאדה הוא ההחלטה של הוועדה המארגנת לסגת מהבטחתה לקדם תכנים הנוגעים למניעת אלימות כלפי נשים במהלך המשחקים.

 

האולימפיאדה מוציאה מגברים דברים רעים

סיפורנו מתחיל בדו"ח שחיברה הקואליציה למניעת אלימות נגד נשים, וממנו עולה כי במהלך אירועים ספורטיביים שמסוקרים בהרחבה בתקשורת חלה עלייה משמעותית באלימות כלפי נשים. (קליק לדו"ח המלא) העלייה נמדדה בתוך המשפחה וגם במרחבים הציבוריים – אצטדיונים, פאבים ובתי מלון. אל הנתון הזה התווספה גם עלייה משמעותית בסחר בנשים, כאשר מרכזי ההתרחשות הספורטיביים הופכים להיות אכסניות זמניות לתעשיית זנות נודדת. אם זה לא הספיק, הדו"ח מציין שדווחה עלייה גם באלימות של מאמנים כלפי המתאמנות שלהם.

 

בעוד ששני הסעיפים הראשונים אינם מפתיעים, הנתון האחרון מעיד על כך שלא ניתן לייחס את האלימות הזו רק לאיזה אספסוף או קומץ חוליגנים, ומרמז על בעיה יסודית הרבה יותר: השילוב של אדרנלין וטסטוסטרון על רקע התפאורה האולימפית מוציא מגברים דברים רעים.

 

הקואליציה, שמודעת לתופעה הזו ואף הצליחה לכמת אותה, הציגה את הנתונים האלו בפני הוועדה המארגנת, ואלו חתמו הסכם הכולל פרסום מספרי טלפון של מרכזי ייעוץ ותמיכה כחלק מהפרסומים במהלך האולימפיאדה, וזה בנוסף לחלוקת חומרים אחרים שיקדמו את המודעות לאלימות הגואה נגד נשים.

 

כניסיון של הוועדה המארגנת לשמור על "הרוח הטובה" של המשחקים ולהרחיק כל דבר שעלול להעכיר את האווירה, הוועדה חזרה בה מהחלטתה ומההסכמים שנחתמו, וכאן עולה השאלה – האם הרוח הטובה היא באמת טובה?

 

דוגמא מהעת האחרונה מעידה שלאו דווקא: באולימפיאדה בבייג'ינג משפחות פונו מבתיהם על מנת לאפשר הקמת מתקנים ספורטיביים ואחרים קפאו למוות כשזרם החשמל לבתיהם הופסק, בניסיון להוריד את רמת זיהום האוויר. על זה אפשר להוסיף את טענות העיתונאים על פגיעה בחופש הביטוי וצנזורה על האינטרנט. "נו, טוב, סינים, למה ציפיתם?" צקצקו אנשי המערב רכי הלבב. אולימפיאדת לונדון יכלה הייתה לעשות את ההפך ולהציג לעולם את המערב הנאור, הליברלי וההומניסטי שמסוגל לקדם את ערכיו באומץ וללא שיקולי יוקרה ותדמית שוליים.

 

אל תפריעי לי לצפות בטלוויזיה, או שתקבלי מכות (צילום: Shutterstock)

 

גבר משולהב מכה את אשתו על שהפריעה לו לצפות בטלוויזיה

אך לא כך. במערב אין כל חדש, וכמו בספרו של מריה רמארק, גם כאן אנו נחשפים לפער האדיר בין שני מישורים של המציאות, שמתקיימים במקביל ולא נפגשים בגלל האינטרסים של כוחות גדולים. הפער בין התדמית הנקייה, השמחה והאוטופית של האולימפיאדה ובין המציאות היומיומית של האזרח הקטן, במקרה הזה אישה, שנרמסת תחת עטרת היוקרה המקודשת, רק גדל.

 

מקרים בהם גבר משולהב מכה את אשתו על שהפריעה לו לצפות בטלוויזיה, או אוהד שנטפל למי שלבשה את מדי המדינה המתחרה, כל אלו לא יימצאו עצמם בחדשות. אין בכלל מה לדבר על הספורטאיות שנופלות קורבן ליחסי מרות וחרמנות של מאמניהם, השולטים בהם ביד רמה ובזרוע מחטיפה. "המצלמות נסעו מזמן למלחמה אחרת".

 

המלחמות הספורטיביות של יוסיין בולט נגד השעון, מייקל פלפס נגד עצמו וילנה איסנבייבה נגד כוח המשיכה אלו מלחמות ראויות, הירואיות, אם תרצו, אך גדולתם יכולה להיות גדולה עוד יותר אם המשחקים האולימפיים היו משמשים למלחמות נוספות, חשובות לא פחות.

 

אולימפיאדה של פחדנים?

האולימפיאדה היא חגיגה של כל הטוב שבאדם – יכולתו להתעלות מעל עצמו ולהפגין נחישות והתמדה לצד ענווה ורעות. הישגיהם של הספורטאים משמשים כמנוף כלכלי, תרבותי ורוחני, והבחירה שלא להשתמש בהם כדי לעורר את המודעות למצוקתן של נשים היא בחירה פחדנית.

 

המשחקים האולימפיים הם הרבה יותר מאשר הסחת דעת מבדרת ואמצעי לטיוח בעיות יסוד בחברה שלנו. למעשה, הם ההפך המוחלט – ספורט בכלל, והמשחקים האולימפיים בפרט, הם התיעול המועיל ביותר של יצרים שיכלו להפוך, בקלות, לביטויי אלימות נוספים.

 

הספורטאים הרבים שמקדישים חייהם להגדרה מחודשת של גבולות האפשר הם הדוגמא האידיאלית לאופן בו אנחנו יכולים לעצב בעצמנו את מציאות חיינו, ובשביל זה לא צריך ועדה מארגנת. רק מצפון מפותח יותר.

 

טל שמואלי כותב את "ביצים", בלוג על החוויה הגברית, עובד במשרד פרסום, ספורטאי חובב ומאמן מנטאלי של ספורטאים.