אור-לי בר לב: למה זה נראה לנו טבעי שאדם מצית את עצמו?
הכל נראה כל כך נורמלי. כל כך טבעי. כמו השמש הזורחת מדי בוקר, החיים שלנו נראים לנו כמהלך טבעי והגיוני. ככה זה נועד להיות.
העבודה הקשה בשעות ארוכות, התגמול הכספי שאינו מספיק, הזמן המועט שאנחנו מבלים עם הילדים שלנו, המחלות שאנו לוקים בהם, חוסר הסבלנות והעצבים שלנו, המרוץ המטורף בניסיון לעמוד בשלל המחויבויות שלנו, האווירה והשפה הכוחנית שבתוכה אנחנו חיים.. הכל נראה כל כך מוכר, שנדמה שככה זה אמור להיות. גזירה משמיים.
עוד ב-Onlife:
- הלב של שיר נוסצקי לא עומד במעמסה של המחאה
- בין קריירה לעבדות: מי מגדל את הילדים שלנו
- הייד פארק נשים: עושות שינוי חברתי אמיתי
גם ההומלסים ברחובות נראים לנו כבר משהו טבעי, אין מה לעשות, הביורוקרטיה האינסופית של מוסדות המדינה נגד אזרחיה נראית כאילו הייתה כאן מאז ומעולם, העובדה שיש אנשים שיש להם כל כך הרבה יותר כסף מאיתנו - נראית לנו הגיונית, וגם העובדה שאדם הצית את עצמו במוצאי שבת האחרונה נראית מהלך טבעי לגמרי.
אה, רגע. זה אולי כבר לא הגיוני.
אם זה נראה לכם לא הגיוני, שאדם שקוע בייאוש כל כך עמוק, עד כדי כך שהוא בוחר להשמיע את זעקתו באמצעות שריפה עצמית, אז זה הזמן להבין שכלום כאן לא הגיוני.
כל הדבר הזה שאנחנו רגילים לקרוא לו: "ככה זה בחיים" – הוא לא במקרה, לא בטעות, זה לא "ככה זה" וזהו. יש בחיינו יד נעלמת, סמויה, שאנחנו לא רואים אותה. והיא זו שמנהלת את חיינו, תוך כדי זה שהיא משחררת צפירות ארגעה בנוסח: "אתם חיים בדמוקרטיה. אתם אנשים חופשיים".
לו היינו באמת חיים בדמוקרטיה, היינו יכולים להחליט למשל שכספי המדינה - שהם כספי המיסים שלנו, יועברו לנו בחזרה בהשקעות בחינוך, בריאות, דיור, רווחה. שהרי זוהי דמוקרטיה – העם הוא הריבון, אנחנו אמורים להחליט מה יהיה עם הכסף שלנו. אבל הכספים והפנסיות שלנו נשדדים. והם עוברים לאותם עשירים. אלה שהם חברים של אלה עם המפתחות של קופת המדינה. דיקטטורת הון-שלטון קוראים לזה.
לו היינו באמת חופשיים, לא היינו אמורים לעבוד כל כך הרבה שעות, עבור שכר כל כך נמוך שאינו מספיק עבור תשלום לגן לילד למשל. זו הרי עבדות.
לו היינו באמת חופשיים, היינו שמחים. ממש שמחים. ולא לחוצים לרוץ ולהספיק הכל ובסוף היום לשקוע עם הלשון בחוץ מול הטלוויזיה שתקהה את חוסר האונים וחוסר התוחלת. לו היינו באמת חופשיים, היינו יותר בריאים ולא היה צורך בכל התרופות האלה בסל הבריאות.
לו הייתה כאן באמת דמוקרטיה עם ריבונות של העם, לו אתם הייתם יכולים להשפיע באופן יומיומי על מה שקורה כאן... העניינים היו מתנהלים אחרת לגמרי, לא? ואנשים לא היו צריכים להצית את עצמם כי נותרו בחוסר כל בגלל גזל ועושק של שיטה דורסנית. לו היינו באמת שולטים בחיינו, אנשים לא היו צריכים להצית את עצמם...
אור-לי בר לב נואמת ב"הייד פארק נשים" של Onlife
צלם: בני גם זו לטובה
אז ככה זה בחיים וזהו. זה מה יש. לימדו אותנו שהחיים קשים, אז הנה, הם צדקו. האמנם? האמנם זה חייב להיות ככה?
אני שואלת אתכם. האם זה נראה לכם הגיוני שהכל כאן פועל נגדנו? האם זה נראה לכם הגיוני שיש כאן כל כך הרבה עניים, ושאלה מאיתנו שעוד לא שם, עוד רגע צונחים לשם? האם זה באמת חייב להיות ככה?
מה פתאום. מה פתאום! זה לא חייב להיות ככה!
אני לא מוכנה לחיות עוד בחברה שבה כולנו עבדים לברוני ההון והשלטון. אני לא מוכנה לחיות עוד בחברה שבה אנחנו לא חופשיים ולא שולטים בחיינו. אני לא מוכנה לחיות עוד בחברה שבה אנשים מציתים את עצמם מרוב ייאוש וחוסר כל. אני לא מוכנה לחיות בחברה כזו עוד. לא עוד.
אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני אלחם עד טיפת כוחי האחרונה, כדי לדאוג שהחיים כאן עבור כל בני האדם יהיו באמת חיים שפויים וטובים. אני אלחם עד טיפת כוחי האחרונה עבורכם, עבור כולכם, כדי שהחיים שלכם יהיו חיים הגיוניים וטובים. עד טיפת כוחי האחרונה, אלחם להקים כאן מחדש חברה צודקת והוגנת.
זה אפשרי. זה לגמרי אפשרי. אם תצטרפו אלי – אנחנו גם נצליח.
לנאום של אורלי במסגרת ההייד פארק: