בשבוע האחרון הרבה דברים בקשר למחאה החברתית העסיקו אותי. נשים ומגדר? אני חייבת לציין שזה לא היה אחד מהם. אבל השבוע הזה, והדבר הנורא שקרה בו, והעובדה שאנחנו גם מציינים שנה למחאה, גרמו לי לעשות קצת חשבון נפש.

 

ובעקבות הערב המדהים הזה, של הייד פארק נשים, שזאת פעם שניה כבר שהוא קורה, התחלתי לחשוב על זה שלאורך כל השנה האחרונה כל הזמן מציינים שהמחאה הזאת היא מחאה של נשים. נכון? אתן מכירות את זה?

 

עוד ב Onlife:

 

אבל מה שחשבתי עליו, זה שכשיוזמת המחאה, דפני ליף, קראה לכמה אנשים, לפני בדיוק שנה, שיבואו אליה לסלון לתכנן את המחאה (אנשים שכולם היו זרים, היא פשוט פנתה לאנשים שיכולים לעזור לה), היא פנתה לשבעה אנשים. מתוכם היו שישה גברים ואישה אחת, שהיא לסבית. ובעצם כל הנשים, וגם אני בתוכן, שהצטרפו בימים שאחרי, הגיעו לשם דרך גברים שהזמינו אותן.

 

בהמשך, כשהתפתחו מחאות נוספות, הן גם הובלו על ידי נשים: ממחאת העגלות של שלי דביר וענת רוזיליו ובנות נוספות, מחאת הדיור הציבורי שהובילו יעל חשאי יחד עם ליטל בר, ספיר סלוצקר ומיכל ורשבסקי, אור-לי ברלב, שנלחמת למען העיתונות האלטרנטיבית. באמת, כל מאבק ספציפי שקם - בראשו עמדו נשים.

 

אבל האמת היא שבמחשבה מעמיקה, צר לי להגיד שזאת לא מחאה של נשים. זאת מחאה של גברים פמיניסטיים. בדרך כלל אנחנו רגילים לשמוע שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, אז מאחורי כל אישה מצליחה ומובילה במחאה הזאת, עומדים גברים רבים שתומכים, ונותנים את הטון וההובלה והקרדיט, ובעיקר את הזכות לבוא ולקבוע את התוכן - לנשים.

 

לאורך כל השנה הזאת פשוט נאבקנו אחת בשנייה

הדבר העצוב שקרה בשנה הזאת זה שבכל פעם שהיה איזה פיצול או מאבק, הוא קרה בעצם בין נשים. אני ממש מתנצלת להגיד את זה, כמובן שזה לא גורף לכל הנשים במחאה, אבל עכשיו אני יכולה להגיד לכן שלאורך כל השנה הזאת אנחנו פשוט נאבקנו אחת בשנייה.

 

כל הזמן התנהלנו כאילו אנחנו חיות לפני אלפי שנים, ואנחנו מתחרות על תשומת לבו של הגבר שיפרנס אותנו ויביא לנו ילדים. והמאבק הזה קרה כמעט אך ורק ביחסים בין נשים. וזאת הפעם הראשונה, הפעם הראשונה שנשים עומדות בחזית של משהו בצורה כל כך גורפת וגדולה, ובחזית של משהו כל כך רחב, והדבר שהן בוחרות לעשות זה, במקום לחבק אחת את השנייה – לריב אחת עם השנייה.

 

הדבר הזה היה לי מאד מאד עצוב, הוא עדיין מאד עצוב לי. מצד שני, אני לא רוצה שזה יהיה מסר פסימי. כי יש בו דווקא מסר מאד מאד אופטימי: זה אומר שזה לגמרי בידיים שלנו. זה אומר שבמקום להסתכל אחת על השנייה כאויבות וכשתי נשים בתחרות, אנחנו צריכות להתחיל להסתכל אחת על השנייה כשותפות אמיתיות לדרך.

 

נכון שהדבר הזה נאמר כל כך הרבה פעמים על ידי נשים, כל כך הרבה פעמים כמס שפתיים, אבל הגיע הזמן להפוך את מס השפתיים הזה לצ'ק האמיתי של המאבק הפמיניסטי שאנחנו פודות. ופה זה מתחיל ונגמר בנו.

 

 

תסתכלו על החברות שלכן, על השותפות שלכן, תפרגנו להן, תחבקו אותן. זה לא קורה רק בתוך המאבק. אנחנו רואות את זה במקומות העבודה, אנחנו רואות את זה בכנסת, אנחנו רואות את זה בכל מקום. אנחנו, ואני בכוונה אומרת 'אנחנו' כי אני קודם כל מסתכלת על עצמי - אנחנו מסתכלות על הנשים שמסביבנו כאויבות. והגיע הזמן שהדבר הזה יפסיק. בואו נחבק אחת את השניה. 

 

האזינו לנאום של שיר נוסצקי בהייד פארק נשים: