נערה אמריקאית בת 17 מקנטקי שעברה תקיפה מינית עלולה לרצות עונש מאסר על כך שצייצה בחשבון הטוויטר שלה את שמות הנערים שתקפו אותה, משום שזעמה על העונש הקל שקיבלו. "הנה לכם, שימו אותי בכלא", כתבה וחשפה את שמות התוקפים. "אני לא מגינה על אנשים שהפכו את חיי לגיהינום".

 

עוד ב Onlife:

 

 

חשוב יותר להגן על אנסים מאשר על הקורבנות

סבנה דיטריך, שהסכימה להיחשף בציבור, הותקפה באוגוסט 2011 על ידי שני נערים שהכירה, כשהתעלפה אחרי ששתתה יותר מדי באירוע. חודשים אחר כך גילתה דיטריך שהנערים אף צילמו את התקיפה והפיצו את התמונות בין חבריהם. "במשך חודשים בכיתי כל לילה עד שנרדמתי, לא יכולתי לצאת למקומות ציבוריים", סיפרה דיטריך ל - Courier Journal, כשאביה ועורכי דינה יושבים לצדה. "את פשוט יושבת שם ותוהה מי ראה את התמונות, מי יודע?".

 

לא מגנה על אנשים שהפכו את חיי לגיהנום. סבנה דיטריך (צילום: מתוך חשבון הטוויטר של דיטריך)

 

בחודש יוני הנערים הודו באשמת תקיפה מינית מדרגה ראשונה ומציצנות, אך לדברי דיטריך, היא גילתה על עסקת הטיעון (שפרטיה חסויים) רק ימים ספורים לפני שהתקבלה. לטענתה, העונש שקיבלו התוקפים היה קל מאד, "ממש כמו מכה על היד".

 

עורכי דינם של התוקפים ביקשו משופט בית המשפט המחוזי בג'פרסון להאשים את דיטריך בביזיון בית המשפט, משום שבחשיפת שמותיהם של הנערים הפרה דיטריך את החיסיון שמעניק בית המשפט לקטינים ואת הוראת בית המשפט לא לדון במקרה. אישום כזה יכול להסתיים במעצר של שישה חודשים ובקנס של 500 דולר. סבנה דיטריך המשיכה להשמיע את קולה בטוויטר שלה, וצייצה "אומרים לי שאני לא יכולה לדבר על כך או שאכנס לכלא... להגן על אנסים חשוב יותר מאשר להשיג צדק עבור הקורבנות בלואיוויל".

 

לא יכולה לדבר על כך או שאכנס לכלא. סבנה דיטריך (צילום מסך מתוך Courier-Journal)

 

 

לא מבינה מהו צדק

עורכי דינה של סבנה דיטריך מבקשים לערוך את השימוע באשמת ביזיון בית המשפט בדלתיים פתוחות ולאפשר גישה לתקשורת, בטענה שהתיקון הראשון מאפשר לה לדון בתיק שלה. עורכי דינם של הנערים מבקשים שהדיון ייערך בדלתיים סגורות. "הם יצאו כל כך בקלות", אמרה דיטריך, "והם אומרים לי להיות בשקט, פשוט משתיקים אותי בסוף".

 

"כל כך הרבה מהזכויות שלי נלקחו על ידי הנערים האלה", אמרה דיטריך, שאף קיבלה האישור הנדרש מהוריה לדבר עם העיתונות, משום שהיא קטינה. "אני נמצאת בנקודה שאם אני אצטרך ללכת לכלא בשביל הזכויות שלי, אעשה זאת", הוסיפה. "אם הם באמת מרגישים שזה נחוץ לזרוק אותי לכלא משום שדיברתי על מה שקרה לי, בניגוד ללזרוק את הנערים האלה לכלא על מה שעשו לי, אז אני לא מבינה מהו צדק".

 

נכון, התחושה האינטואיטיבית היא של עיוות צדק, של חוק שמגן על פרטיותם של אלה שתקפו ואף טרחו לצלם ולהפיץ את התמונות. אבל עולה כאן שאלה חשובה שמזכירה לנו כי

נכון להיום, נראה כי עולם המשפט לא מצליח להדביק את הקצב של העולם הוירטואלי. מצד אחד, ההזדהות עם הנערה היא מובנת, קשה שלא לחוש את התסכול שלה, ועל פניו דיטריך יכולה לטעון שהיא בסך הכל שיתפה את חבריה, ולא את התקשורת. מצד שני, איפה עובר הגבול? החשבון האישי של משתמשים ברשתות כמו טוויטר או פייסבוק כבר מזמן לא פרטיים. הנערים במקרה הזה הודו באשמתם, והחוק מגן עליהם בגלל גילם. אבל מחר מישהי או מישהו יכולים לצייץ ולהכתים את שמותיהם של אנשים חפים מפשע.