לאחרונה הוגשה תביעה לבג"ץ על ידי אישה המבקשת לממש את השימוש בזרע שקנתה מבנק הזרע, אחרי שבזמן שחלף מאז שקנתה אותו, התורם חזר בו וביקש לא לעשות שימוש בזרעו. האישה טענה כי היא החליטה להביא לעולם ילדים מתורם אחד בלבד וכי היות וכבר נולד לה ילד/ה מאותו תורם, התנגדות משרד הבריאות לבקשתה מאלצת אותה לוותר על רצונה במשפחה שאותה תכננה.

 

עוד ב - Onlife:

 

טענות האישה וגורמים אחרים, מעלים שאלות חדשות ישנות לגבי מהי תרומה, למי שייך הגוף, הזרע או הביצית, ומהם הגבולות החברתיים ואתיים בהסכמים מסוג זה?

 

האם יש להתייחס לתכנון או שאיפה עתידיים ליצירת מבנה משפחתי מסוים כהבטחה חתומה? על מי מוטלת האחריות למימוש שאיפה כזו, בייחוד כאשר מדובר במעורבות של תורם הזרע? האם תרומת ביצית או תרומת זרע כוללת בתוכה התחייבות מצד התורמים לממש את מאווייהם הגלויים והכמוסים בתחום תכנון המשפחה העתידית של אישה או איש?

 

לאחים יש חשיבות גנטית, אבל ההורה הוא רק "תורם זרע"

הרצון להבטיח כי שני ילדים יהיו צאצאיו הביולוגיים של אותו תורם נובעים לעיתים מתוך רצון לחיבור ביולוגי או מסיבות רפואיות. אולם מול רצון זה ישנה מציאות משתנה, בלתי צפויה, המאפיינת את חיי כולנו. הרי באותה מידה יכלה אותה תובעת, שכבר יש לה ילד/ה אחד מתרומת זרע, למצוא בן זוג שאיתו הייתה רוצה להביא ילדים לעולם. האם אותם ילדים לא היו נחשבים מבחינתה או מבחינה חברתית אחים או שהיו נחשבים "פחות אחים"?

 

בין השורות של בקשה זו ניתן לקרוא מציאות חברתית במסגרתה למרות השימוש הנרחב בטכנולוגיות פריון חדשות אשר אתגרו את ההגדרה להורות ומשמעותה, יצירת תא משפחתי נתפסת עדיין כתלוית גנטיקה, והורות, כמו גם אחיות, נמדדת על פי ביולוגיה בלבד.

 

הטענה שהושמעה הינה כי זכותה וטובתה של בתה, בשל המטען הביולוגי שלה, לאחים בכלל ולאחים ביולוגיים בפרט.יחד עם זאת, נאמר שלא מדובר ב"כפיית הורות" שכן התורם הוא רק תורם, ואינו בעל מעמד של "הורה" לילדים שייוולדו מזרעו.

 

המטען הביולוגי מקבל כאן מעמד תלוי צרכים. מצד אחד הגבר הוא "רק תורם" הוא איננו אבא, אין חשיבות למטען הביולוגי, הוא איננו חלק מהתא המשפחתי ולכן אין לו זכויות. מצד שני עולה הטיעון בשם ה"זכות" לאח ביולוגי מלא, ובכך מחזירים את החשיבות הביולוגית.אין הכרה בתפקיד הייחודי של השותפים להולדה מאחר והם אינם הורים אך בו בזמן אנו מנציחים את המשפחה הגנטית.

 

האם עלינו כחברה להעמיד את התורמות והתורמים במעמד של מעניקי שרות, כמעט ללא זכויות, או יתרה מזה, כופים עליהם להמשיך לתרום גם במקרה בו שינו את רצונם? ולעומת זאת  לקדש ולהרחיב זכויות לא קיימות כמו הזכות של הילד לאח, ולא סתם אח אלא "אח ביולוגי"?  זוהי סתירה שחשוב להתעמק בה – מדוע התפיסה (הנכונה לטעמי) של התורם כנשא מטען ביולוגי ולא כהורה פעיל, אינה מקרינה גם על התפיסה של המבנה המשפחתי והקשר בין הילדים שנולדים לאותה אם. אני גם לא יכולה שלא לתהות מה יהא השלב הבא, זכות הוולד לתכנן בעצמו את המודל המשפחתי, או מספר האחים? היכן זה אמור להיעצר?

 

 

תורם שמשנה את דעתו מפר חוזה?

טענה נוספת בתביעתה של אותה אישה הייתה שמרגע שהתורם הסכים במודע לתרום את זרעו לשם הפריית ביצית של אישה אנונימית, חתם על טופס הסכמה ואף קיבל תמורה עבור התרומה – בקשתו היא למעשה הפרת חוזה. תשובת המדינה הייתה כי לתורם שחזר בתשובה ושינה את אורחות חייו מותר להתחרט, גם זמן רב לאחר התרומה, גם אם קיבל תשלום וגם אם יש מישהי שמסתמכת על התרומה להבאת ילדים לעולם. זאת, משום ש"זכותו של התורם לכך שלא יהיה הורה לילד בעל כורחו עולה על שאיפתה של התורמת לילדים שיהיו אחים ביולוגים מלאים".

 

במילים אחרות, המדינה אומרת כי הזכות שלנו על גופנו וחלקיו עולה על שאיפות של אחרים והיכולת שלהם לעשות בגופנו שימוש. עמדה זו מאפשרת ניכוס מחדש, ומבורך, על הבעלות שלנו על גופנו. עמדה זו מאפשרת להתייחס לחוזים מסוג זה לא כחוזי קניין, או במושגים של שוק חופשי אלא כהסכם ייחודי בו דנים בגוף האנושי ושמירה על האוטונומיה שלנו כבני אדם, ואלו אינם סחירים.

 

האם יהיה סחף של תורמים שיחזרו בהם?

מנכ"לית ארגון משפחה חדשה הגיבה בכתבה באומרה: "המדינה שומטת את הקרקע והאמון שהציבור נותן בה בנושא תרומות זרע ותרומות איברים בכלל, דבר שיכול בהחלט להביא לאובדן אמון מוחלט בקרב הנתרמות ופותח פתח לתורמים לחזור בהם בכל שלב של התרומה".

 

אני מבקשת לטעון בשם אותו טיעון- אמון הציבור- אך להסיק מסקנה הפוכה לחלוטין. היכולת שלנו כתורמות ותורמים פוטנציאלים לחזור בנו בטרם נעשה שימוש ממשי באיברינו, מסייעת לנו לשמור על חופש הבחירה ומכאן גובר האמון במערכת שנותנת עדיפות לרצונותינו וצרכינו המשתנים. ליכולת לבחור, כמו גם ללגיטימציה לחזור בנו, יש ערך אתי חשוב בהתקשרות שבין אנשים והשימוש שנעשה בגוף. המסר הוא שפעולה מסוג זה איננה שייכת לתחום הכלכלי וגם לא בהכרח לזה הרפואי אלא למערכת חברתית ולקביעת קודים חברתיים שאמורים להבטיח את צמצום האפשרות לניצול.

 

אני מבינה את התסכול שחווה אישה שביקשה להבטיח לעצמה תא משפחתי שמתאים לתפישותיה ולצרכיה, אך יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מההשלכות שיש בבקשתה לשימוש עתידי בזרע בניגוד לרצונו של בעליו, גם אם זה נעשה בתרומה ובהסכמה, באותה העת. אנו מגדירים לפעולה זו כתרומה ואם זו אכן תרומה, איזה ערך יש לה אם היא נעשית בכפייה ? 

תגיות