אין ספק שלצד העבודה השוטפת של הסיקור החדשותי, של הידיעות והכתבות היומיומיות, זה כיף גדול להביא סקופ, לספר לציבור משהו בפעם הראשונה.

יש בזה משהו קצת ילדותי, בריגוש הזה: אני הראשון שיודע ואני הראשון שמגלה לכם. "הנה, יונית, עכשיו אגלה לך סוד שבטח גם יעורר הרבה תגובות". אני זוכרת את הרגעים לפני פרסום הידיעה שיגאל עמיר מבקש להתחתן בכלא עם לריסה טרימבובלר. פתחתי כך את המהדורה, וזה עורר פולמוס ציבורי של שבועות על זכויותיו. גם הדקות לפני פרסום הידיעה על כך שלב לבייב עובר מישראל ללונדון היה מתוחות מאוד, מה שנותן לך קצת פרופורציה זו העובדה שלמחרת כבר יש למישהו סקופ אחר, וסדר היום הציבורי מתגלגל הלאה.

 

בכלל, יש אצלנו אולי קצת זילות של המונח "סקופ".

לא כל דבר שלא פורסם קודם לכן הוא מייד "בלעדי", "פרסום ראשון", "חשיפה" וכו'. זה נובע מהצורך לספק לצרכן התקשורת ריגושים חדשים כל הזמן. זה כיף להיות חלק מהמשחק, ובטח שאפשר גם להשפיע ולהביא דברים חדשים למודעות הציבורית וגם לשנות דברים, אבל לפעמים אני גם מסתכלת על כל זה מהצד ומחייכת.

כל שנה אני מחליטה המון החלטות חדשות, ממש עורכת רשימה לעצמי.

אני מקווה לעמוד בכולן. אני תמיד מבטיחה לעצמי להשתפר בשני דברים, הצעת הדוקטורט והכושר הגופני. אני דוקטורנטית לתקשורת, הצעת המחקר כבר אושרה, ואני מנסה בכוח להתקדם בכתיבה ולא מצליחה למצוא מספיק זמן. בנושא הכושר, נרשמתי ל'סטודיו סי' לפני כמה שבועות. מקווה מאוד להתמיד.

 

אני לא יודעת לומר אם זה טוב או לא טוב ששני בני הזוג עוסקים באותו תחום. אני יכולה לומר שאני לא מכירה משהו אחר.

בעלי, ידידיה מאיר ואני, עובדים יחד כמעט על כל דבר ? המדור שלו בידיעות אחרונות ("אפעס"), הכתבות שלי בחדשות ערוץ 2, תכנית הרדיו שלו ב"רדיו קול חי", ולאחרונה באמת התחלנו לעבוד יחד באופן רשמי, בתכנית רדיו שאנחנו משדרים כל יום שישי ב-12:00 בגלי צה"ל. אנחנו אישית מאוד מעורבים אחד בעבודתו של השני, ומחשיבים מאוד את הדעה של האחר על כל צעד, שעל ומילה.

 

אף פעם לא החלטתי בעצם ששם המשפחה אחרי החתונה יהפוך לרהב-מאיר.

חזרתי לעבודה שבוע וקצת אחרי החתונה, גדי סוקניק הגיש באותו ערב את מהדורת חדשות ערוץ 2 ושאל האם להגיד 'כתבתה של סיון רהב-מאיר', ואמרתי כן. במקור, שם המשפחה של אבא שלי הוא רוזנשטראוך. אבל אח של אבא שלי שינה ל'רהב', ואבא שלי הלך בעקבות דוד שלי, והפך לרהב. תודו שזה עדיף על סיון רוזנשטראוך-מאיר...

 

המונח "חזרה בתשובה" עבר זילות נוראה.

לצערי הוא מזוהה לרוב עם פנאטיות, חוסר סבלנות ואפילו רשעות, במקום להעיד על פתיחות, שמחה ואמונה. בעיניי חזרה בתשובה זה לא להפוך להיות בן אדם אחר, אלא לחזור להיות עצמך.

 

אני לא מרגישה מהפכנית או מורדת, אלא להיפך, ממשיכה איזו שרשרת של אלפי שנים.

שמעתי הרבה מסבתא שלי, אימא של אבא שלי, על העיירה היהודית ממנה היא הגיעה. אני לא חושבת שבעלייה ארצה היינו צריכים "לשפוך את התינוק עם המים". העובדה שעולים לארץ ישראל לא אומרת שצריך להשאיר את התורה שם בגולה. להיפך.

יש קטע מקסים של הרב אברהם יצחק הכהן קוק על התקופה הזו של השנה ועל מה שאנחנו מכנים 'חזרה בתשובה'.

בעלי הקריא את זה לא מזמן ברדיו וזה ממש תפס אותי. הוא כתב את זה באלול בשנת רס"ג וזה נראה כאילו זה נכתב לימינו. הנה, כך כותב הרב קוק:

"בעומדנו על סף השנה החדשה, עלינו להתקרב לאורח התשובה המביאה גאולה ורפואה לעולם  משתמשים אצלנו בשני שמות המחלקים את הקהל שלנו לשני מחנות 'חרדיםו'חופשיים'. אלו הם שמות חדשים שלא היו רגילים באומתנו כלל, ובזה בוודאי ישלנו לומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה.
ההבלטה של שני השמות האלה, סותמת את הדרך של התיקון. מי שהוא חושב את עצמו כשייך למחנה זה שקוראים לו 'חרדים' מביט מלמעלה למטה אל המחנה השניה'חופשיים', וכשהוא מגיע למחשבה של תיקון, של תשובה, הוא מפנה מבטו מייד אל המחנה השני, המנוער מתורה ומצוות, וחושב בדעתו שהתשובה שם היא דרושה, כי אליהם הדברים מכוונים, להם ולא לו.
וה'חופשי', בוודאי חושב שכל רעיון התשובה זה עניין 'חרדי' שאינו שייך לו כלל.
טוב מאוד לאדם שיהיה שקוע בחישוב חשבון עולמו, לחטט במומיו הוא ולהביט בעין יפה על האחרים, שיכול להיות שיש במצפונם אוצר טוב הכמוס מן העין. עלינו להחליט שכוח כמוס של טובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה. בכל מחנה יש הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור ומהטוב שבכל אחד.
נתוודע נא איש אל אחיו בשם כלל ישראל, ותתקיים בנו התפילה המקודשת שהננו עתידים להביע בכל-כך המיית נפש: 'ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם"

תמיד שואלים "עם מי היית יושבת לצהריים?"

המפגש המוחמץ שלי הוא עם הרבי מלובביץ'.  

במקרה הזה לא מדובר בארוחת צהריים במסעדה כמובן... היה מעמד ושמו "יחידות" אצל הרבי מלובביץ'. אנשים יכלו להיכנס אליו לשיחה של אחד-על-אחד. יש לי כל כך הרבה קושיות ושאלות, בעניינים אישיים וגם כלליים יותר, שאני ממש מרגישה החמצה שלא זכיתי לכך. יש הרבה ספרים ושיחות והקלטות וידאו שנותרו, וזו בעצם תפיסת עולם שלמה: מה יש לחסידות לומר לאדם המודרני ולעולם המודרני? ואני משתדלת ללמוד.

 

מתוך הנשים המרשימות שפגשתי בחיי, אני יכולה לציין שתיים.

אמא שלי וחמותי - ובלי בדיחות על יחסי כלה וחמות. אימא שלי (לצד אבי כמובן) גידלה אותי ואת אחי במסירות רבה. היום כשיש לי ילדים אני רואה כמה סובלנות היא מידה שצריך לטפח ולעבוד עליה עוד ועוד, והייתה לה סבלנות רבה עבורנו. אני אהבתי לדבר הרבה, והיא הייתה אז המאזין היחיד, לא כמו ברדיו ובטלוויזיה בהמשך.... היום היא עורכת לשונית, אבל אז היא הייתה מורה, והעובדה שלא היו שעות עבודה תובעניות והיו חופשות לימודים הייתה כיף גדול. חמותי, זיוה מאיר, היא מנחת הורים מוסמכת, אם ל-11 (בעלי הוא הבכור) וזה כיף גדול שיש מנחת-הורים צמודה. אני מאוד מעריכה את תבונתה ושיקול דעתה. את בעלי היא גידלה מצוין...

 

החגים הם תקופה מדהימה, מיוחדת.

השנה אני בחופשת לידה, ברוך השם, בחודשים אלול ותשרי, אז יש זמן לחוות את זה עם הילדים לעומק.

 

אין דבר יותר מאתגר, עוצמתי וחווייתי מהורות.

הילדים מעלים חיוכים על פניי כמעט בכל יום. כמעט כל קשר אחר הוא בר-ניתוק ויכול להפוך ארעי. כאן יש ברית תמידית כזו. זה לא תחביב, אלא מחויבות שלא פוסקת לרגע, ומכאן הכוח הרב שהדבר נותן לך, אבל גם האנרגיות הנדרשות.

 

טוב, עכשיו אני נשמעת כמו אלה שמתראיינות ואומרות"האימהות שינתה אותי".

 מכל מקום, אני משתדלת לרשום את החוכמות והבדיחות שלהם ולא מדחיקה. תמר שואלת הרבה שאלות קיומיות, ולאחרונה היא שאלה: "למה השם ברא את הקרוקס?".

 

מאוד מטריד אותה למה בורא עולם החליט לברוא דברים מסוימים, אבל תודו שקשה להסביר למה צריך קרוקס בעולם.

הסברתי שהאדם תכנן את הנעליים האלה וכו' וכו', אבל אחרי זמן מה היא שאלה: "למה השם ברא את הילדים? למה הוא לא ברא אותם ישר מבוגרים?". לתשובות אודה.