יותר ויותר אנשים פונים לפייסבוק בשבועות האחרונים, כדי להשיג את הצדק שלהם כתחליף למערכת אכיפת החוק בישראל. מפעם לפעם ובתדירות הולכת וגדלה מפציעות בפיד הפייסבוק של כולנו תמונות של כל מיני אנשים אלמוניים, ובכיתוב המצורף אליהן מסופר סיפורו של הקורבן.

 

עוד ב-Onlife:

 

לעיתים מספק הקורבן פרטים אישיים אודות האדם שפגע בו (לכאורה), וקורא לאנשים להביע את מחאתם בפניו. לעיתים הבקשה היא רק לסייע בזיהוי הפוגע (בקשה שהיא סבירה לחלוטין ועושה שימוש מוצלח בכלי החברתי, במיוחד בהנתן אוזלת ידה של המשטרה), אך ברגע שזו מתגלה, ההמונים הזועמים פונים לכלות את זעמם באיש בכל אמצעי העומד לרשותם. אם פעם הכלל הראשון של הפושע היה "אל תיתפס", היום הכלל הוא "אל תצולם", כי נקמת בעל חשבון פייסבוק לא ברא השטן.

 

דוגמה מהיום בפייסבוק:

 

יש המאמינים שתפקידם של בית המשפט ומערכת החקיקה הוא להוציא את הצדק לאור. זו תפיסה שגויה קמעה או לפחות לגבי מה שאנחנו בדרך-כלל חושבים עליו כ"צדק". בית המשפט נועד לספק מה שמכונה "צדק פרוצדורלי". התוצאה שמנפק בית המשפט אינה תמיד נכונה, אבל חשוב מאוד שההליך שבאמצעותו הגענו לתוצאה הזה יהיה הוגן וזהה, ככל האפשר, עבור כל האנשים שעוברים דרך מערכת המשפט.

 

למערכת אכיפת החוק בישראל, ואני בטוח שאני לא מגלה לכם משהו חדש, יש הרבה בעיות. החל מיחס מזלזל של שוטרים כלפי תלונותיהם של אזרחים וכלה בסחבת בלתי נסבלת בבתי המשפט שתמיד נגמרת, כך נראה, בעונש לא פרופורציונלי לעבירה. מצד שני, היא כמעט אף פעם לא מסתיימת בזיכוי, אלא אם הנאשם הוא אש ציבור, במקרה. אנשים רבים איבדו כל תקווה לקבל טיפול ראוי ממערכת אכיפת החוק, במיוחד במקרה של עבירות "קטנות", ופעמים רבות העבירות כלל אינן מדווחות, כי למה לטרוח.

 

דיווח על פושע אחד לא עושה צדק אמיתי

הבעיה היא שבכך שאנחנו משתמשים בפייסבוק למציאת ה"צדק", אנחנו מבצעים הפרטה של מערכת אכיפת החוק ובית המשפט כאחד, במו ידינו, ובדרך זורקים כל סיכוי לצדק, פרוצדורלי או אחר.

 

גם אם תאמינו בעיניים עצומות לכל מי שמפרסם תמונה שכזה (ואי אפשר), עדיין אנחנו נשארים עם צדק ההמונים שלעד יאבד כל חוש של פרופורציה. סטאלין אמר שמותו של אדם אחד הוא טרגדיה, אבל מותם של מיליון אנשים הוא סטטיסטיקה. הכלל הזה נכון לעוד הרבה דברים: עוניים של מיליוני ישראלים הוא סטטיסטיקה שאפשר רק להיאנח ולעבור לכתבה הבאה לשמעה, אבל עוניו של אדם אחד בכלי התקשורת לעד יגרור אחריו משאית עמוסה כל טוב מטעם גורם מסחרי או ארגון צדקה כזה או אחר, וכולנו נרגיש טוב עם עצמנו שעשינו משהו למען מיגור העוני.

 

הטרדה מינית ו(להבדיל) התעללות בבעלי חיים מתרחשים מדי יום ביומו בישראל בכמויות מבהילות, אבל זו סטטיסטיקה. אבל כשמפורסם סטטוס על מטריד מינית אחד, או איש אחד שהרים חתול בזנבו – זו כבר שערוריה שמצדיקה את פיטוריו המיידיים של האיש והחרמת מקום העבודה שלו (שאינו קשור למעשה בשום צורה, עד לפיטורין הללו).

 

ברגע ששמים פרצוף על הפשע, השנאה שלנו אל הפושע גואה. זה לא שהיא לא מוצדקת, אבל תחושת הקתרזיס שהרדיפה הזו מספקת לנו מסיחה את דעתנו מהבעיות האמיתיות – בדיוק כמו במקרה העוני.

 

שמרו קצת זעם למשטרה

האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית למשטרה, למערכת בתי המשפט ולממשלה, על שאינן מספקות לנו הגנה אמיתית מפני פשיעה, שאינן מספקות לנו מענה מספק ברגעי הצורך שלנו. אני לא מאשים את מפרסמי התמונות בפייסבוק – הם עושים את המקסימום שהם יכולים בהינתן התנאים הקיימים במערכת. אני אפילו לא מאשים את מבצעי הלינצ'ים המקוונים, שבסך הכל פועלים בהתאם לרגשות הגואים בהם למשמע סיפורים מקוממים, ובסופו של דבר, ספק אם ה"לינץ'" באמת יפגע במושאו בצורה כה אנושה כפי שחלק מהמתנגדים לכך טוענים. אבל אחרי שנרגעו הרוחות אנחנו צריכים להיזכר תמיד שהבעיה היא הרבה יותר גדולה, והיא לא תיפטר כל עוד נקבל כמובן מאליו את הצורך הזה בהפרטה-דמיקולו של מערכת אכיפת החוק בישראל.

 

אז אחרי שראיתם סטטוס מעלה-נרווים על פשע בפייסבוק, שמרו חלק מהזעם שלכם למשטרה ולמערכת אכיפת החוק כולה, שבגלל אוזלת ידן מעשים כאלו כלל אינם מדווחים. ואל תדרשו טיפול רק במקרה הספציפי הזה - דרשו יחס רציני לכל המתלוננים, גם אלו שאינם מגובים בקהל מעודדים וירטואלי בפייסבוק. אל תפריטו את מערכת אכיפת החוק: דרשו ממנה למלא את תפקידה הציבורי כראוי.