דומני שבשלב זה מותר כבר לדלג מעל הדיון המייגע בשאלה האם המהפכה החברתית שמתחוללת בעולם הגיעה גם אלינו. אגלי הזיעה המבצבצים על קרחתם של טייקוני ארצנו מרמזים את התשובה.

 

עוד ב Onlife:

 

חברות ענק, שעד לפני רגע הצרכנים שלהן היו לא יותר מארנקים מהלכים, לא מזיזות היום אצבע ללא אישור בכתב מהרחוב. האנשים, מה שנקרא פעם "קהל היעד", מגלים את פניהם המגוונות, ו"סגמנטים חברתיים" יוצאים מתוך טבלאות של פלנרים ממשרדי פרסום, כמו בסרטי אימה, ומגדלים מחשבות ורצונות משל עצמם. אבל זה עוד לא הכל: השובבים האלה אף מרהיבים עוז, מתפתחים ומשתנים ללא הרף, ומאלצים את כל מי שמעוניין לעשות אתם עסקים ? לחשוב אחרת.

 

מי הולך להרוויח מהשינוי שעובר על העולם?

בעוד אנליסטים חמורי סבר מקמטים ברגעים אלו ממש את מצחם, ומנסים לספק לשולחיהם תשובות הגיוניות לשאלות איך זה קרה ומי אשם וכיצד זה נרדמנו בשמירה, השאלה שעולה בקצה האופק ומושכת את העין אולי יותר מכל היא: מי הולך להרוויח מזה? מי ידע להתאקלם טוב יותר בעולם החדש המתהווה? מי מגיע אל המטאמורפוזה הטוטאלית הזו מוכן יותר, פתוח וכשיר? האם אכן מגיע זמנו של מעמד הביניים להוביל, או ששוב האלפיון העליון יגזור את הקופון? אולי הסלוגן האלמותי מהסבנטיז "העולם שייך לצעירים", יהיה רלוונטי סוף סוף? או שדווקא הסבלנות ואורך הנשימה של מי שראה ועשה כבר כמה דברים ישחקו תפקיד? האם סולם הנחשקות של המקצועות הולך שוב להשתנות? ואולי בסופו של יום יסתבר שהכל רק מראית עין, ומה שהיה הוא שיהיה, ואין חדש תחת השמש. דומה שכל האופציות אפשריות ומופרכות במידה דומה.

 

לאחרונה נזדמן לי להשתתף בתהליך מיון מועמדים ובחירת רכז תוכן לסדנא לידע ציבורי. לנוכח זרם הפניות המפתיע שהציף את שולחננו, מסתבר שמדובר בתפקיד נחשק (לשם ההשוואה, בתפקידי הקודם כסמנכ"ל קריאייטיב באחד ממשרדי הפרסום הגדולים והנוצצים בעיר, כשפרסמתי מכרז לקופירייטר, זכיתי לקבל כעשרה אחוז מכמות הפניות הזו, ואחוז גדול יותר מהן היה בלתי רלוונטי בעליל). לאחר שעברתי על כמה עשרות קורות חיים, צפה לנגד עיני עובדה מעניינת:  מתוך כלל קורות החיים שעל שולחני, בדיוק רבע מהם היו גברים, ואף לא אחד מהם עבר את דרישות הסף, ועלה לרשימת המועמדים הסופיים שהוזמנו לפגישה אישית.

:נתונים מוחלטים אלו הביאו אותי להרהר בהנחה הבאה: אם יש ציבור כלשהו שעשוי, נסיבתית, להתאקלם במציאות החדשה טוב יותר מאחרים, הן הנשים. ואני אסביר.

 

 

א. פעם (עד לאחרונה), הכל היה נסגר בין החבר'ה מהטירונות, מקסימום מהמילואים. תקציבי ענק היו מחליפים ידיים על בסיס אחוות לוחמים בסיסית ופשוטה. ההחלטות החשובות ביותר במשק היו מתקבלות בארבעעיניים, בין שני אנשים שלפני כמה עשרות שנים סחבו אלונקה ביחד. אחר כך כל אחד מהם היה מנחה את עשרות סגניו ויועציו מה צריך לעשות כדי שזה יקרה. אגב, יהיו שיגידו שזאת הדרך הנכונה, ובדיוק כך צריך לקבל החלטות. אולי הם צודקים באופן כללי, אבל אין ספק שמבחינת מקומן של הנשים במשחק הזה לא היה על מה לדבר. במקרה האופטימלי יכולת לזכות במוניטין של מבצעת מוכשרת, ולהתקרב, ממש להתקרב, לאנשים שמקבלים את ההחלטות.

בעידן החדש, הדינמיקה ההרמטית הזו נפרצת, אל מול מפגשים חדשים, רובם ברשת, במעגלים שונים ומשונים שנוצרים כל הזמן. אם יש לך דרך חשיבה מעניינת, אם את יכולה לפתוח לאנשים את הראש, ומסוגלת באמת לתרום משהו לחייהם ? יקשיבו לך. אם תתמידי בזה ותשחקי נכון עם הקלפים שבידייך, בסופו של דבר גם תקבלי את המפתחות, או יותר נכון ? תמציאי בעצמך את המפתחות שכולם ירצו לשכפל. בינתיים, הכוח של החבר'ה מהמילואים תמיד יישאר דומיננטי, אבל הוא כבר לא היחיד.

 

ב. כוחו האבסולוטי של הקונגלומרט, בראשו יושבים גברים ? נחלש. חברות גדולות מתחומים מגוונים (מתקשורת ועד מזון, מכוניות, אופנה ומחשבים) מצטמצמים, מוכרים, מפטרים. מולם, כוחם של העסקים הקטנים ? עולה. גם בגלל זליגת כשרונות אל מחוץ לחברות הגדולות, וגם בגלל התפתחות טכנולוגית מהירה מאוד, המאפשרת לאדם הפרטי לעשות הרבה מאוד דברים בעצמו, מהבית. רבים מהעסקים הקטנים והבינוניים הללו הוקמו, בדרך כלל מכורח הנסיבות, על ידי נשים.

 

ג. בין אם אלה הבדלים גורפים באופי בין נשים לגברים, או בגלל לחץ חברתי, יותר גברים למדו מקצוע אחד, והתקדמו בכיוון אחד כל חייהם, ויותר נשים למדו מקצועות ותחומים שונים, וניסו כל מיני דרכים. לכן נשים בחברה הישראלית כיום יותר אדפטיבייות, ומסוגלות בקלות יחסית להחליף מקצועות, להקטין או להגדיל את העסק, ולנסות גישות חדשות.

 

ד. בהיותו של הגבר המפרנס העיקרי, הוא יתקשה להתחיל מקצוע חדש ולהרוויח פחות. גם אם משק הבית משותף, זה לא משנה את העובדה שבני הזוג לא יכולים להרשות לעצמם לוותר על משכורת הגבר, אבל יכולים בקלות יחסית לוותר על התוספת הנשית לקופה. בהנחה שכל שינוי מקצועי כרוך בתקופה של ירידה בהכנסות, זה הופך להיות נתון פטאלי.

 

ה. ולבסוף, באופן כללי, החברה העסקית הישראלית הייתה עד כה כל כך פטריארכלית, שכל שינוי שהוא יכול להיות, תמיד, רק בכיוון הנשי.

 

תקרת זכוכית אחת שיכולה להישבר

יש שיאמרו כי כל האמור תופס לגבי כלל קבוצות האוכלוסייה המוחלשות. גם ערביי ישראל לא ביססו קשרים בצבא, גם יוצאי שכונות מצוקה נאלצים להתפתח לכיוונים שונים, וגם עולי אתיופיה יוכלו אולי בקלות יחסית לוותר על משכורתם הנמוכה, ולנסות לפתוח עסק חדש ומעודכן. כל זה ייתכן, אך לא בסבירות גבוהה. תקרת הזכוכית שעוצרת אוכלוסיות מוחלשות אלה ואחרות (דתיים, בעלי מוגבלויות, עולים חדשים ועוד) מתבססת בין היתר, אם לא בעיקר, על סטיגמות תפיסתיות. ואלה לא עושות כל סימני החלשות, לא בגלל ולא למרות המחאה. לעומתם, הגבלת הנשים, לפחות על פניו, מגיעה ממקומות נסיבתיים יותר (הריונות, גידול ילדים וכדומה), וכאן, אולי, יש סיכוי לשינוי, לנוכח העולם המתהפך.

 

כולם יודעים למי ניתנה הנבואה. אבל אם נרשה לעצמנו בכל זאת להצביע על מגמה, ניתן להעריך כי  בעתיד הקרוב נראה גדילה משמעותית של מספר הנשים האוחזות בעמדות מובילות במשק הישראלי.

 

לבלוג של עמית גל a creativefool.com 

תגיות