אין אדם בישראל שלא שמע על לפחות אישה אחת שעברה הטרדה, התעללות מינית או אונס. נדמה לי שהסטטיסטיקות האחרונות מדברות על אחת מתוך שלוש. בכל כתבה על אונס נמצא את המגיב שיאשים את המחשוף, את דור המתירנות, את זה ואת ההוא ? הכל, רק לא את האנס.  אבל עזבו. כל זה ידוע ומוכר. אני באתי לספר כאן על האונס שלי, אבל בעיקר על מה שקרה אחריו. על התגובות מהסביבה הקרובה, על מה שעברתי ? שהרבה נאנסות עוברות. צוהר קטן לעולמה של נאנסת. כולנו יודעים לצקצק בלשוננו כשאנחנו שומעים על בחורה שהותקפה, אבל איך אנחנו מגיבים כשזה קורה לקרוב אלינו?

 

נאנסתי כשהייתי בת 12. חזרתי מחברה בערך בתשע בערב. לבשתי ג'ינס וחולצת בית ספר, לא משהו צמוד, לא משהו מגרה, שום דבר שאפשר יהיה להגיד 'זה בגלל הבגד/ההתנהגות'. בלי איפור, בלי כלום. שני בחורים היו שם, אחד מהם הכרתי. הוא היה שכן שלי. הייתי רואה אותו מידי יום. הוא היה אב לילדים קטנים, אדם 'נורמטיבי'. מה נורמטיבי בו אני לא יודעת, אבל שיהיה. אני לא יודעת כמה זמן הם תפסו אותי שם. הם עשו בי מה שרצו, ואף אחד לא שמע, ואף אחד לא ידע. התחננתי שיפסיקו, בכיתי שזה כואב. הם לא הקשיבו. בסוף הם עזבו אותי, והצלחתי להגיע הביתה, לבית ריק. במקרה לא היה אף אחד בבית, דבר נדיר.

 

התקלחתי, שפשפתי את כל הגוף חזק ? שלא יישאר שום דבר. נגעלתי מעצמי וכאב לי.  

 

באותו יום ההתנהגות שלי השתנתה מהקצה אל הקצה. הפסקתי ללכת לחברות, הפסקתי ללכת לטייל, הפסקתי לרדת לגינה לשחק. אמא שלי לא ראתה את השינוי הזה. אבא שלי לא ראה. האחים שלי היו עסוקים כל אחד בעולם שלו ולא ראו. את השינוי הם ייחסו ל'גיל הטיפש עשרה'. ועד היום אני שואלת את עצמי ? איך לא ראיתם? איך לא ידעתם? איך לא שמתם לב שהבת שלכם, שהייתה כל כך מלאת שמחת חיים ? פתאום השתתקה והפכה לצל של עצמה?
ואולי היום יש לי כבר תשובה. אולי הם לא רצו לראות, בבחינת ? לא ראיתי, לא שמעתי ? אז זה לא קרה.

 

במשך שנים לא הייתי מסוגלת לדבר על זה. ניסיתי להמשיך הלאה, ובמובן מסוים גם הצלחתי. כשסיפרתי לאמא שלי כבר הייתי חיילת. החלטתי לספר לה גם אם לא הכל, לפחות חלק. התגובה שלה היתה בדיוק זאת שממנה חששתי, שגרמה לי לא לספר כלום: את מדברת שטויות, תפסיקי להעליל עליו. הוא אבא לילדים, את תהרסי את החיים שלו. אגב, התגובה הזאת היא מנת חלקן של נאנסות רבות שמעזות לבוא ולספר מה קרה להן.

 

היום אני יודעת שיכולתי ללכת להיבדק בבית החולים, שיכלו לקחת דגימות זרע, שיכלו לעשות הרבה דברים. אבל אז זה היה טאבו. אסור לדבר, אסור להאשים. נאנסת, תשתקי. זה המסר שקיבלנו בכל מקום. אם נאנסת ? ביקשת את זה. זה היה, ונשאר, הלך הרוח ברחובות. נאנסת=שרמוטה שביקשה את זה. אף אחד לא מאשים את האנסים. הם היו בסדר, הם רק 'ביצעו את תפקידם'.

 

במשך שנים האשמתי את עצמי. זכרתי שכשהייתי בת תשע החלאה הזה תפס אותי פעם לאור יום מתחת למדרגות והתחיל לחבק אותי ולנשק אותי ואני רק ניסיתי לברוח. הצלחתי לברוח רק כשמישהי במקרה פתחה את דלת הכניסה של הבנין והוא נבהל. אמרתי לעצמי ? אם רק הייתי אומרת משהו, אולי זה לא היה קורה. אם רק הייתי מדברת כבר אז אולי הוא היה נבהל או שהיו עושים משהו. כשאת קוראת עוד כתבה ועוד כתבה על נאנסת, ואז את קוראת את התגובות של 'מה היא עשתה שם בשעה כזאת', או 'בטח, עם הלבוש שלה רק היא אשמה', או 'היא יצאה איתו, היא לא ידעה שככה זה?' את מפנימה חזק חזק שאם נאנסת זאת אשמתך. אבל זה לא נכון, ולקח לי הרבה זמן להפנים את זה, שזאת לא אשמתי.

 

שיחה מקרית עם חברת ילדות גרמה לי להבין שגם אותה הוא אנס. באותה שיחה היא גם סיפרה לי שחברה שלישית נאנסה גם היא כשהיתה בת 15 והיתה צריכה לעבור הפלה בגללו. ומי יודע כמה ילדות נוספות הוא תפס. ואף אחת מאתנו לא דיברה, כי לימדו אותנו ש'נאנסת=שרמוטה'.  

 

 

אז מה אני רוצה להגיד כאן היום? אתה ואת, שקוראים את הפוסט הזה, אני מבקשת מכם. לא, אני מתחננת אליכם. הבת שלכם זקוקה לכם. אם יש שינוי בהתנהגות שלה אל תפטרו אותו בתירוץ של גיל ההתבגרות או של ממילא היא לא תשתף. גם אם היא לא תשתף ? תהיו שם בשבילה. תבהירו לה שלא משנה מה קרה ? אתם שם בשבילה. אתם איתה. ואם היא לא משתפת פעולה ? אל תרפו. פנו ל'מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית' ושאלו שם מה לעשות.

 

 

והכי חשוב ? אל תתנו לה להאשים את עצמה. גם אם היא לבשה תחתונים וחזיה באמצע הרחוב, גם אם היא היתה עם החבר במיטה וברגע האחרון התחרטה ? מותר לה. היא לא אשמה, היא לא שרמוטה, היא לא דרשה את זה.
האשם היחיד הוא: האנס.