ההבנה שלמעשה אין לי ברירה נפלה כמו אסימון כבד במיוחד כשהייתי בפריז לפני שלושה חודשים. ישבתי בבית קפה עם גילה, ישראלית שחיה שם שנים , והיא פתאום שאלה אותי על הספר שלי, שיצא לאור לפני שלוש שנים : ה"קפריזה והזוגוש" – מילון קומי.

"למה לא כתבו על זה כלום"?
"רוביק רוזנטל כתב הקדמה מדהימה לספר " עניתי לה מהר.
"כן אבל למה לא כתבו ב"הארץ" ולא אף עיתון? " שאלה. "זה ספר נורא מצחיק, וחכם, ומקורי..."
ואז לחשתי (ואני לא טיפוס לחשני כלל) " לא כתבו כי לא כתבו"

 

ופתאום, כל מה שהדחקתי זה יותר מחמש עשרה שנה, מאז הצלחת הצמד "דבי נולי"– עלה למעלה, ללב,ולמוח ולפנים - ואמרתי את זה בקול רם , מה שאני מקלידה כאן שחור על גבי לבן:

 

 

זה חמש עשרה שנה לא נכתבה על עשייתי האומנותית ולו מילה אחת . (סליחה, פעם אחת נכתבה : ע"י גיורא אוריין). העשייה האמנותית שלי חווה התעלמות גורפת מצד מבקרי התרבות ואנשי התקשורת, (למעט צדיקה אחת - עירית לינור ששיבחה את ה"קפריזה והזוגוש" בתכניתה ברדיו) - וזו הסיבה שעלי לעזוב.

כל השנים לא דיברתי על זה עם נפש חיה, כולל עם עצמי, גם כי לא רציתי להיכנס לרחמויינעס עצמיים, לקורבנות דוחה ול לה מרמור. הלכתי הלאה אחרי עוד תערוכה שכאילו לא הייתה, ועוד ספר (היה גם ספר ילדים:" הקוף שהתאהב בתרנגולת " הוצאת "כרמל" ) שלא זכה לכל קול או הד. לא, אמרתי לעצמי, אני ממשיכה ליצור ויהי מה, לא צריכה את האישורים שלהם!

רק מה, זה בלתי אפשרי. אי אפשר ליצור וליצור ולא לקבל כל התייחסות. למעשה התחושה הייתה כמו להחזיק את הראש מעל המים, אך בלי חמצן לנשום .

לתפיסתי, אמן נמצא כל הזמן בהתפתחות, ואני רוצה להתפתח. אמן טוב- לתפיסתי- חייב מחשבה מקורית, ביצוע מקורי, אמת, אומץ, ויכולת טכנית טובה. אין לי כל ציפייה שכולם יאהבו מה שאני עושה, אבל נדמה לי שאני כן עומדת בקריטריונים הללו , ולפיכך נדמה לי שראויה להתייחסות.

במקום שפוי ונאור, צפוי היה שאחרי שהוכחתי הצלחה בתחום אחד - שפן אחר של עשייה שלי - כמו אמנות פלסטית , למשל, או כתיבה, יעורר סקרנות אצל מבקרי תרבות/ אנשי תקשורת, אבל זה לא קרה.

נהפוך הוא, לא זו בלבד שלא זכיתי לכל התייחסות, כשלמשל שלחתי סיפורים קצרים שלי (שהתפרסמו בכתבי עת שונים "עיתון 77 , "גג", "מאזניים" ) לעורכים מסוימים מתוך כוונה להוציא ספר, הצטערתי בדיעבד שלא שלחתי בשם בדוי, וזאת למה? כי התשובות שקיבלתי כוונו לבדרנית ההיא , נו, מהצמד :" זה מתאים לבמה " כתב לי עורך ידוע, ו" הסיפורים מצחיקים ומדליקים, אבל זה לא מה שאנחנו מחפשים" כתבה לי עורכת חשובה - והתשובות הוכיחו לי שאותם עורכים אולי קראו ,במקרה הטוב – פסקה מתוך סיפור ובעצם , לא טרחו לקרוא.

 

וזאת מפני שמדובר היה בקובץ סיפורים ממש לא "לבמה" או "מצחיקים" או "מדליקים" . אלה נכתבו בדם לבי, וזו לא מליצה. הם הניחו שבגלל שאני הנולי מהדבי והנולי , זה דאחקות, שטויות, שטחי, בידור.

אבל גם כשעשיתי בידור, זה מעולם לא היה שטחי . ומי שחושב שבידור זה משהו שטחי – הוא טיפש, נבער וב?יב?יהמיסט.

השתתפתי בעשר תערוכות, יחיד וקבוצתיות. כיוון שלא למדתי אמנות בשום מקום מסודר, אז אוקיי, לא ציפיתי שיפרגנו לי, כי כאמור, שום מילה –

אבל הקש ששבר לי את הגב היה המופע האחרון שהעליתי: "מופ(ר)ע קומי".
לדעתי ולדעת מקורבים לי היה זה המופע הטוב ביותר שהעליתי אי פעם הן מבחינת הטקסט והן מבחינת הביצוע. נוסף לכך גם הלחנתי ( מה ששנים לא עשיתי ובזכות עדי רנרט, שעודד אותי לחזור למוסיקה – ניגנתי ושרתי שירים קומיים במהלך המופע) .

אתם , חברים שלי , אלה מכם שבאו לראות, פרגנתם בגדול. אני לא שוכחת ומלאת הכרת תודה.

אבל הייתי זקוקה למילה הכתובה או המדוברת שתיכתב או תיאמר לקהל הרחב ע"י מבקרי תרבות ואנשי תקשורת, כדי שקהל יגיע . לא כל העולם בפייסבוק. ומפה לאוזן זה לא מספיק. שלחתי שוב ושוב הזמנות , מחלתי על כבודי , ולא זו בלבד שהם לא באו, הם אפילו לא טרחו לענות .

 

התעלמות.

 

ושוב התעלמות.

 

פניתי למפיקים, אנשי שיווק, השניים שהגיעו למופע אמרו שהוא "חד מדי", "לא מתאים לוועדי עובדים" ו"לא מספיק עממי". והיה עלי להוריד את המופע שאהבתי , שהייתי גאה בו, שעמדתי מאחורי כל מילה .

אני עוזבת את הארץ כי אני מרגישה שהכל קשור בהכל. הב?יב?יהמיות השורה על הכל נותנת לגיטימציה לגסות רוח, אטימות, מאצ'ואיזם , רשעות, טמטום, מצוקה כלכלית ועוולות חברתיות מהגיהנום. היהדות השרישה כאן חוסר הערכה לנשים (המילה "נקבה" ששורשה מהמילה "נקב" ) וחוסר ההערכה לאסתטיקה, שהופנמו יפה יפה בישראליות .

 

נימוס,למשל, הוא אסתטיקה התנהגותית. כאן, לועגים למי שמנומס, קוראים לו "פולניה". ככל שהעוצמה של הדתיים גדלה, כך קטן הביטחון התרבותי הקולקטיבי של החילונים, מה שמוביל לנהייה אחרי טרנדים, לעדריות, ונבילת הקול האינדיווידואלי.

ואני שלא רוצה לנבול, שרוצה לחיות, ליצור וליהנות מהחיים, הבנתי שבמקרה שלי הדברים לא ישתנו לטובה אף פעם. אני לומדת צרפתית, נוסעת עוד שבועיים לפריז על מנת לקיים פגישות עבודה ויוצרת לי עתיד חדש.

אחרי מספר חודשים אעזוב ואעבור לגור בפריז. שם איש לא ישים אותי במשבצת "דבי ונולי" ויבחנו את עשייתי האומנותית באופן אובייקטיבי , כי ככה זה אמור להיות.