חוויתי אנורקסיה, זה לא חדש, את המשפט הזה כבר אמרתי אלפי פעמים. היום אני יודעת שהמחלה שלי לא הייתה מהקשות ביותר, אבל אין לזה, מבחינתי, שום חשיבות. כשהתנערתי והתפכחתי ממנה, נגלה לפני עולם של נשים רבות שלוקות בהפרעות ובעיות אכילה, ברמה זו או אחרת.

 

עוד ב-Onlife:

הידע שלי היה מצומצם בזמנו, אבל המצב היה נראה לי לקוי (ועדיין נראה לי). נכון, ראיתי דוגמניות שאוכלות יוגורט ביום וכמעט בכל מפגש חברתי היו נשים שבהו לי בצלחת ואכלו בעצבנות סלט ירוק.

 

 

 

 

 

 

רק אחרי שהוצאתי את האמת שלי החוצה הבנתי את ממדי התופעה: אם זו נהגת מונית שסיפרה לי על בולימיה קשה וחסרת שליטה בת 15 שנים, או מורה יפה שבאה לדבר איתי על אנורקסיה שנמשכת 20 שנה, ועל הפחד שהתלמידים יגלו, ונוסף על כך הבעל חסר האונים שכבר לקח אותה לכל טיפול אפשרי. ברגעים האלו הפנמתי שאני אחת ממיליונים, שכולן חוות את זה ברמה זו או אחרת, ושזו בטח לא רק בעיה פסיכולוגית.

זאת בעיה חברתית ולא משנה מה יגידו המתחסדים. חברה בבעיה, חברה עם מפלצת שמכרסמת בה. כשאני הבנתי את גודל המפלצת ועוצמתה, ועד כמה אני בעצמי כדוגמנית דקיקה הזנתי את אותה המפלצת - החלטתי שאני רוצה לעצור, להציב תמרור אזהרה.

 

הצעד הראשון היה לכתוב ספר, שעורר הרבה הדים. בהמשך פגשתי עשרות נשים ונערות שגוללו בפניי סיפורים כואבים ומורטי עצבים. נשים שאוכלות יותר ממה שהקיבה שלהן יכולה להכיל, נשים שמקיאות בסתר בסירחון בשירותים, נשים שמסתובבות רעבות בימים ובלילות לא נרדמות מרוב רעב, ונשים שסופרות קלוריות, מוטרדות מכל פיסה מיותרת של פחמימה שנכנסת לפיהן. לא כיף. הנושא הזה, בשבילי, מעולם לא ממצה את עצמו שכן זה חלק ניכר מהחוויה הנשית היום, והכרחי לתת את הדעת עליו יותר ויותר.

 

עברו הרבה שנים מאז שכתבתי את הספר (המון), ועדיין לא מצאתי פתרון, כנראה שאני לא חזקה בפתרונות. הפתרון היחידי שמצאתי הוא לדבר על הנושא, כמה שיותר ולפני כמה שיותר אנשים. כדי לגרום למי שאפשר לעצור רגע מהמרוץ להרעבה, ולחשוב על מצב חברתי פגום.
 

 

אני משתתפת היום ב"הייד פארק נשים פורצות דרך". האם אני מרגישה פורצת דרך? היום, עשר שנים אחרי שיצא ספרי החתרני "הנשים היפות" - 19 עורכות "ווג", המגזין הכי נחשב בעולם, חתמו על אמנה הקוראת שלא להעסיק דוגמניות הסובלות מהפרעות אכילה, אלא רק  כאלה שהגוף שלהן בריא ובעל ממדים נורמליים. יותר ויותר דוגמניות מלאות מעטרות מגזינים בכל העולם.

 

"אז מה?" אומרים לי, "אלו דוגמניות". אבל הדוגמניות הן אלו המעצבות את אידיאל הגוף הנשי, הן שגורמות לנו להרגיש בצורה זו או אחרת כלפי הגוף שלנו ומשם פנימה כלפי עצמנו.

בשנים האחרונות פנו אליי הרבה נשים, מכל הגילאים, אימהות וסבתות בוכיות, ודוגמניות וסטודנטיות לרפואה ועוד ועוד. הרציתי לנערות בכל הארץ, לסטודנטיות, לחיילות, לנשות ראש הממשלה, לנשים מוכות, לאחיות, לפגועות נפש, ולעוד רבבות נשים. כולן אמרו לי בכל אחת מהפעמים - תודה, שאת אמיצה, שאת מדברת בקול שלנו, שאת אומרת את מה שאנחנו שותקות כבר שנים, שאת מאפשרת לנו להבין שאנחנו לא לבד ושזה ממש לא חייב להיות ככה.

 

וגם כשפגשתי את הפצעים המדממים האלה אמרתי את מה שאני אומרת לעצמי בכל פעם: "מה שאת ומי שאת זה טוב, את יפה, עם הבעיות, עם המשקעים, עם הקמטים והצלוליט". אני לא קוראת לאף אחת להזניח את עצמה, אבל כן קוראת לכולן להגיד "אני אוהבת את עצמי". וואו, כמה מנחם שזה אפשרי פשוט לאהוב אותי כמו שאני. אחר כך זה מאפשר התפתחות אישית , אבל זה בטוח הצעד הראשון.

 

 

ואני? אני מודה שגם אני רזיתי יותר ויותר במשך השנים, ומסביבי מרימים גבה: "יצאת נגד הרזון ואת דקיקה?". אז קודם כל, אני לא נגד רזון, אני נגד רק רזון. שנית, מהרגע שהתחלתי לאכול מה שבא לי, גיליתי למשל שאני שונאת מתוק. חוץ מזה, יש לי דאגות וכל מיני "שדים" (סוג של מחשבות טורדניות, לבטים ובלגן פנימי) ששורפים הרבה קלוריות, ונוסף על זה "קוצים" תמידיים, ככה שאני תמיד בתנועה. אז אני רזה.

 

אז מה? אני אוהבת לראות ולהעריץ נשים עגולות ונשים בכל המידות, וחולמת על עולם בו הן ירגישו טוב עם עצמן, ומיליוני יפהפיות (כי כך הן מרגישות) יצעדו ברחובות בגאווה. זה יהיה יפה ומרענן, לא?