אני מייצגת את פורצות הדרך בפרשת משה קצב, את המתלוננות, אבל אני דווקא רוצה לדבר על אלה שלא פרצו את הדרך. על אלה שלקחו אותנו למקום של מוות, לכל הנושא הזה. כי למעשה החיים והמוות הם שני צדיו של אותו קו ישר. ואם אנחנו באים לבחון את השליחות שלי, לצד ההתנהלות הבעייתית של הפרקליטות ובית המשפט העליון בתיק קצב, אנחנו מוצאים כאן כדור שלג הרסני שהעמיד את שני הגופים היוקרתיים האלה במשבר אמון קריטי מול הציבור בכלל, ושלי בפרט, כפרקליטה שייצגה את אחת המתלוננות בתיק.

 

עוד ב-Onlife:

 

אני פרקליטה שהתחנכה תחת כנפי השכינה של מערכת הצדק בישראל, מהמקום הזה פעלתי בתיק הזה והתייצבתי ללא מורא מול כוחות ענק של פרקליט מדינה, נשיא מדינה, יועץ משפטי לממשלה, יועצי תקשורת ממולחים, כולם גברים אגב. פעלתי בידיעה ברורה ובאתי ממקום ברור שכולם יהיו שווים בפני החוק. אבל בסוף התבדיתי, לצערי, ולא כך היו פני הדברים. בית המשפט העליון בחר על פי דעת רוב שלא להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, כשזה האחרון בא בעסקת טיעון מאחורי גבן של הקורבנות. בכך הוא פגע בזכויות החקוקות של הקורבנות. בזכות שלהן להגיב, בזכות לכאוב, לחשוף את הרצח הנפשי שהן עברו.

 

בהתחלה, הייתה לי איזושהי מחשבה בתולית שעברה במוחי רגע לפני שהאמת טפחה על פני. קיוויתי והאמנתי כי שופטי בית המשפט העליון (אחרי מה שהפרקליטות עשתה לנו) יהיו לנביאים מתוך חזון העצמות היבשות בספר יחזקאל. שהן יפיחו מחדש את החיים והזכויות של הקורבנות בתיק קצב. קורבנות שהנפש שלהן לא יכלה להן יותר. קיוויתי כי בית המשפט העליון יושיע את הקורבנות האלו, אבל הן יצאו לגלות כפויה עם שם מלא, וחזרו ממנה עם אות בודדה ועלומה.

 

כנרת בראשי בהייד פארק נשים פורצות דרך

צלם: בני גם-זו לטובה

 

לדאבוני ובניגוד לתקוותי, נותרו העצמות יבשות. הן לא עמדו על רגליהן, וכך איבד בית משפט העליון מבחינתי איבד את יצר החיים ונותר בחיק יצר המוות. היתה שם חשכה פרויקיאנית מוחלטת. בית המשפט העליון התנער מאחריות וחקק את בחירתו, בחירתו בקו המוות. להישאר באותן תפיסות ואותה גישה, באותם הרגלים, באותה שגרה, כל הזמן. קו המוות הוא לא ליזום, לדבוק במקום, ולנסות לשמר את הקיים במקום לבצע שינויים הכרחיים כמו במקרה של קצב. בית המשפט העליון הפך את עצמו לבעל מום. מאחר והוא לא היה קשוב לצעקת הקורבנות, על הפגיעה בזכותן לשמוע ולהישמע. מאותה זעקה נסערת, מסרב לגעת ולחוש בראיות שניסינו להביא לפתחו כדי לשנות את הגישה.

 

הוא נותר מקובע מאחור ולא היה מסוגל לקבל שינויים, להתערב בהחלטת היועץ המשפטי, ולבטל את עסקת הטיעון ההזויה הזו. יש לי עוד הרבה מה לומר על עסקת הטיעון הזו, אבל מפאת כבודו של היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון, אני אחסוך במילים. מחדל מסוג זה הוא הפך לאירוני והזוי עוד יותר כשקצב דחה את העסקה. בהינף יד הוא שינס מותניו, והפנה את גבו להחלטה מסוג זה. במילים אחרות, אפשר להגיד שהאנס משה קצב הפיל את התאומים על ראשה של הפרקליטות. מתוך ההריסות של הגראונד זירו, אט אט יצאה החוצה הפרקליטות, כשראשה מורכן, גופה שמוט, והניפה דגל של ראיה חדשה.

 

הראיה הזו הייתה עגומה ועילגת, ורק הוכיחה כמה ההתנהלות בלתי מקצועית בעליל. כדי להסביר את סיבוב הפרסה שלה, ואת כל הפגיעה בזכויות הקורבנות, הפרקליטות טענה שהיא ביצעה חקירה נוספת, אחרי שהיא כבר חתמה על עסקת הטיעון והודיעה שהיא לא מאמינה לקורבנות, והיא גילתה את אותה ראיה שהיא לא יכלה לגלות קודם לכן. ואם כך הדבר, אני ממשיכה לשאול גם במעמד מכובד זה, הכצעקתה בחרה הפרקליטות להציג את הראיות הלכאורה חדשות, למרות שאני אומרת שהיו בידיה גם קודם לכן. איך בחרה להציג אותן בדלתיים אטומות? שהרי אמת בפיה וצדק בידיה ואם היא כל כך חרדה, באמת, לשלומן של הקורבנות, לזכויותיהן, מדוע התעלמה מהן לראשונה כשחתמה על עסקת הטיעון? מדוע רמסה את זכותן של הקורבנות? מה היה לה להסתיר מעיני הציבור?

 

את זאת כנראה לעולם לא נדע. אלא אם כן אנחנו, הציבור, ההמון, והנשים בפרט, נדרוש דין וחשבון. אני חושבת שלנו יש את הכוח, יש לנו את הכוח להשפיע כי הם חייבים לנו דין וחשבון כי הם אמונים על הזכויות שלנו. יש לנו את הזכות לשאול אותן ולהטיל ספק בהחלטות שלהן. יש לנו את הזכות לדעת שיש גופים שבודקים אותן על כל ההתנהלויות שלהם.

 

במדינה דמוקרטית יש סכנה אחת מאוד ברורה, ללכת כעדר אחרי מערכת שלא מאפשרת לחדור פנימה, להבין מהות, התנהלות ודרכי פעולה. ובמקום זה היא מציבה לנו גבול ומונעת מאיתנו לבוא עימה במגע. נכון להיום, כך פועלת הפרקליטות. מוכנה לקבל רק מחבריה ביקורת, הופכת למעשה לרשות סגורה ומשומרת ומשום כך היא גם מאוד מסוכנת.

 

אני רוצה לסיים בתקווה וזה צריך להיות חלום משותף – לא רק שלי ושל אותן קורבנות בפרשה הזו או בכלל, קורבנות שיהיו. אני רוצה לסיים דווקא בשורה הפותחת את הפזמון החוזר של המנון "התקווה" שהוא למעשה מענה לחזון נבואת העצמות היבשות בספר "יחזקאל" ששם כתוב "הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותינו". ואני חושבת שעוד לא אבדה תקוותינו. זה הזמן שלנו לקום, לעשות, להשמיע, להישמע, לצעוק, כי למעשה אנחנו שוות בין שווים ואך אחד לא ייקח לנו את זה.

 

 

רוצים לראות עוד תמונות מאירוע "הייד פארק - נשים פורצות דרך"? היכנסו לפייסבוק שלנו