אני רוצה להגיד קודם כל שזה כבוד מאוד גדול להיות פה ולדבר אחרי נדמה לי 8 או 9 נשים שדיברו לפניי. הרבה פעמים כשיש את הרשימות על נשים מובילות ומשפיעות אני לא תמיד מבינה איך זה קשור אליי, וכשביקשו ממני לדבר התלבטתי, כי קשה לי להגיד כשאני מסתכלת על עצמי כשאני פורצת דרך.

 

היו לי התלבטויות לא מעטות על מה בעצם לדבר. על משברי ערוץ 10, על אישה בעולם של גברים, על אימהות, קריירה וייסורי מצפון. אני רוצה רייטינג, מה מייצר רייטינג? סיפור טוב, סיפור אנושי, משהו שהצופה יכול לקחת במחשבות.

 

 

עוד בהייד פארק נשים:

 

הרוב קרה לי במקרה

 אנסה לספר את הסיפור שלי, ואקווה שתיקחו משהו הביתה במחשבות, אם אצליח למכור פרומו, אולי אעשה רייטינג. הנה הפרומו – הרוב קרה במקרה. אין לי חרטות על אף תחנה בדרך. הצלחות הן דברים שקשה לנתח, היו כישלונות, הכוח שלי הוא בספקות, בהישענות על האנשים שלצידי, וביכולת להבין מה עובר על מי שמולי. בורכתי בעבודה שאני אוהבת, ואני אמא ללא ייסורי מצפון. אל תחמיצו.

 

נתחיל מהתחלה – הכול קרה במקרה. אף פעם לא חשבתי שאני אעשה טלוויזיה, לא חשבתי שאנהל.

 

הגעתי לחוג לקולנוע, ובשנה מעלי למד אסף ציפור, שכתב את החמישייה הקאמרית, שחיפש מי שיכתוב בערוץ הילדים במקומו ב-1992. כתבתי קטעים חינוכיים, הכרתי את החגים יותר מכל גננת, והייתי שותפה ליצירת הקייטנה "כדור פורח", שמימשה את מה שההורים מצפים מהטלוויזיה. בתכנית שכתבתי ב"כדור פורח", אירחנו ילדה בשם בר רפאלי, שכבר ידעה מה היא תהיה כשתהיה גדולה, אבל אני לא הבנתי מה אהיה. המצאנו את ששטוס, ופגשנו את הפאוור ריינג'רס. אבל לא הבנתי עדיין את הכוח שיש לילדי ישראל.

 

 

על במת הייד פארק "נשים פורצות דרך". צילום: בני גם זו לטובה

 

הפכתי לעורכת ואז לעורכת ראשית. ב-5 בנובמבר אחרי לילה ללא שינה, התמודדנו עם הצורך להסביר לילדי ישראל שראש הממשלה נרצח, ורק בתום שבוע השידורים ההוא הבנתי מה המקום של ערוץ הילדים בחיי.

 

 ערוץ הילדים החליף בעלים ואני הפכתי להיות מנהלת הערוץ בלי שהבנתי את גודל המשימה. ייאמר לזכותו של מודי פרידמן שהוא זרק אותי למים ואמר "פשוט תנהלי". זו כנראה האמת כולה בשתי מילים. ב-2000 הקמנו את לוגי, למי שאמר שטלוויזיה מטמטמת ילדים. אני נתקלת בילדים שיכולים להפתיע אותי בידע שלהם, וכשאני מנסה לברר מאיפה הם יודעים, לוגי הוא מקור לא אכזב.

 

אני מדברת בלשון רבים, טלוויזיה לא נעשית לבד, ובנגה תקשורת, במקום בו ביליתי ועבדתי ממש בסדר הזה כמעט 15 שנים, צריך לדבר בלשון רבות. זה אולי לא מפתיע שעמדה קבוצת נשים יצירתיות וחושבות שבעיקר אהבו מאוד את מה שיצרו, והאמינו שיש חשיבות לעשייה שלהן. בשנת 2000 ומשהו קיבלתי אחריות על ערוץ 8, לא חשבתי שזה יהיה כיוון שבו אעסוק וגיליתי הנאה. ב-2007 החליט אלון שטרוזמן, מנהל התכניות של הוט, לפרוש והציע לי את התפקיד. בפגישה הראשונה אמרתי שזה גדול עלי, בפגישה השנייה אמרתי כן. הפגישה השלישית הייתה חפיפה. קיבלתי 700 מיליון שקל אחריות.

 

למדתי את התפקיד מדי יום, ישבתי מדי יום שני לפני ישיבת הנהלה בחטיבת שירות הלקוחות והקשבתי לשיחות עם לקוחות. ביקרתי בבתים של לקוחות, זה היה מנהג שהמנכ"ל פיתח, ללכת עם טכנאים הביתה והטכנאי היה מתקן את הטלוויזיה ואני הייתי יושבת וחוקרת מה הם אוהבים לראות בטלוויזיה, עד שהם הבינו מי אני.

 

עשיתי שיחות חתך לעובדים, הבנתי מה זה לעבוד בקואופרטיב. לא ישנתי לילה במשך שלוש שנים מרוב דאגה, הייתי שותפה ליצירה של המון הפקות מקור, עבדתי מסביב לשעון, ואז החלטתי שזה הרגע הנכון לפרוש.  הבנתי ש"הוט" עוברת מחברת תוכן לחברת ברזלים שתמכור ממירים, ואני שאהבתי היא תוכן, הבנתי שזה הזמן הנכון ללכת. תכננתי חופש ארוך בבית שיכלול זמן איכות עם הילדים, וכעבור חודש קיבלתי הצעה להצטרף לערוץ 10 וניצלתי מחדר הכושר.

 

 יוסי ורשבסקי, מנכ"ל ערוץ 10, הבטיח לי שיותר גרוע בערוץ 10 לא יהיה, ושאני יכולה להביא אותו קדימה. רציתי לחוות את הערוץ המסחרי האנדרדוג, ולא היה לי מושג שיכול להיות יותר גרוע ממה שהיה אז.

 

הכול קרה במקרה, וכמה טוב שהכול קרה. שאולים אותי אם אני מתחרטת, אני מביטה בשמחה ואין לי חרטה על שום בחירה. לא על אלה שעשיתי, ולא על אלה שלא עשיתי. למדתי המון. גם על עשיית טלוויזיה, ובעיקר על היכולות שלי. על ניהול אנשים, על ההבדלים בין נישה למסחרי, על התאמת סוג יצירה לקהל ועל ניהול בתקופות של משבר ואי ודאות. והשנה האחרונה בערוץ 10 - קשה להתחרות איתה. אבל בעיקר למדתי למצוא את מרכז הכובד שלי.

 

הצלחות הן מושג מסובך למדידה. לכאורה יש מדדים שבהם אפשר למדוד  - אבל בסוף היום אני עומדת מול עצמי, בוחנת את ההצלחות מול עצמן. אני ודעת לייצר מדד של ציפייה מול התוצאות.

 

 

גברים לא נכשלים, נשים מודות בזה

כשאני בוחנת תחנות שאני יכולה להחשיב כהצלחה - אני מודה שגם למקריות יש חלק חשוב בהצלחה. הלוואי והייתי יכולה להגיד – אם נחזור להיסטוריה, אז מי שמכיר, למשל, קיבלתי תסריטים של הפיג'מות ואפילו לא צחקתי. אישרתי את ההפקה כי אמרתי שאני אולי לא מבינה, וצדקתי. כנ"ל כשקיבלתי את עספור, אמרתי שיש בזה משהו נחמד. כנ"ל כשקיבלתי את הקאסט של הישרדות VIP האחרון. ואפילו אם ניקח ככה דוגמה ממש מלפני שלושה חודשים, יצאנו להפקה של אלנבי ושלום מיכאלשווילי היה אמור לשחק בתפקיד הראשי. שלושה ימים לפני הוא אמר שהוא לא יכול. הבאנו את אביב אלוש, וזו הייתה החלטה מקרית. כמה הרבה מקריות יש בהצלחות. זה מה שמפחיד, זה מה שכיף. כישלונות הוא מושג שלא מעיזים לדבר עליו.

 

הישרדות vip. מי היה מאמין?

 

 

לפני שנה, התראיינתי לגלובס, כשקבענו את הראיון ערוץ 10 היה בשיא פריחתו. עונה של תכניות חדשות, רייטינג והרגשה שאנחנו בדרך למעלה. אבל עד זמן הראיון היינו באמצע "הדור הבא", המחאה החברתית השפיעה על הפרסום, והיינו לקראת סיום אחת השנים המפסידות בתולדות הערוץ.

 

דיברתי בראיון על תחושת הכישלון, האכזריות ועל תפיסת עולם מורכבת של הצלחה. התגובות התחלקו לשניים – אנשים שהיכולת להודות בקושי סחפה אותם, ואנשים שבדרך מנומסת אמרו לי שהם חושבים שלהודות בכישלון זה מעשה טיפשי. שלא במפתיע התגובות האוהדות הגיעו מנשים. גברים הגיבו קשה. החמיאו על התמונה אבל חששו מהמחיר שאשלם. למה היית צריכה את זה הייתה התגובה הנפוצה בקרב גברים. גם בקרב העושים במלאכה: הגברים לא יגידו שנכשלנו, הנשים לא יפחדו להגיד שטעינו.

 

אני יודעת להסביר את הכישלון, יש לי ספר שלם של לקחים, אבל יכולתי לכתוב את הספר אחרי שאמרתי שנכשלתי. לא היינו צריכים לעשות ככה וככה לא הסברים ואחר כך סיכום. קודם שורה תחתונה. טעינו כמעט בכל פרמטר אפשרי, לא תירוצים – לקחים. אומרים שכישלון זה שיעור לחיים. זה אהיה אחד הכשלונות המפוארים והיקרים.

 

יש משהו מעייף לא בחוסר ישירות מול אחרים, אלא מול עצמך. הדרך היחידה היא לא לברוח מהטעות, שיטות עבודה שעוזרות לי, בעיקר ספקות והישענות על חוכמת האנשים סביב, והיכולת לשבת משני צדי השולחן. אני מטילה ספק, שואלת את עצמי וגם את האחרים, בודקת ומערערת על ההחלטות. וגם כשאני שלמה, אני בודקת כל הזמן. טלוויזיה היא יצירה ששותפים רבים לה. מהיוצרים ועד המפיקים, מעורך הווידאו ועד אנשים הפרומו שמסכימים איתך, וזה לא תמיד קל.

 

לשמחתי מילאתי תפקידים שהושיבו אותי משני צדי השולחן – הייתי גם מפיקה וגם ניהלתי גוף שידור. ספק ולקוח, וקל לי לשים את עצמי בנעליים של מי שמולי, להבין את הרצונות, הפחדים, החששות והיתרונות. עצם ההבנה עוזרת לי להביא דברים קדימה. כמה כיף לי שאני עושה טלוויזיה.

 

אני אדם בלי תחביבים

לפני שנים מילאתי שאלון אישי, עניתי על כל השאלות בקלילות, עד שהגעתי לשאלה הכי קשה: תחביבים. כאן המקום להודות, אין לי תחביבים. אני לא עושה מרתונים, או פילאטיס, אני לא מבשלת או אופה להנאתי, ודאי שאני לא עושה כדים מחמר. אני אוהבת מאוד לצפות בטלוויזיה, למעשה זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם. מטראש מביש ועד סרטים דוקומנטריים. מקירש ולונדון ועד עספור, מהאנטומיה של גריי ועד נבלות. כל הבנות מסביבי התגייסו לחפש לי תחביב לשווא, וזה היה הרגע שבשבילו לא הייתי צריכה להרחיק – הארה. התמזל מזלי ואני עובדת בתחביב שלי, כמה אנשים הם בני מזל כמוני?

 

להודות בכישלון זו לא טעות. צילום: בני גם זו לטובה

 

 בעלי  ואני בורכנו בשני ילדים, ניצן, מתבגרת מדריכת צופים ואמיר, בן 11 חייכן וחביב שעוד מעט זה יעבור לו. הם בילו אתנו ואנחנו איתם לא המון שעות. אני אפילו לא יכולה להגיד שכל השעות היו כאלה שהאיכות חיפתה על הכמות. חלק לא מבוטל ראינו טלוויזיה. נראה לי שבסך הכול הם יצאו ילדים חכמים, חברותיים ולא אלימים. לדעתי הישגים שאפשר להתפאר בהם.

 

אין לי טיפים להורות מול קריירה, לסופר נני בטח יש דברים להגיד, אבל יש נקווה שהכול מתחבר.  אני עובדת את העבודה שלי ולא ראיתי בה קריירה, אלא עשייה מהנה ומאתגרת, ולכן היא לא גזלה אותי מילדיי, אלא שהיא חלק מחיי המשפחה. קיבלתי החלטה לוותר על ייסורי המצפון, הם לא משנים החלטות, הם לא עושים אותך הורה יותר טוב, לא הופכים אותך למנהל יותר טוב, רק לאדם פחות מאושר, ואדם פחות מאושר הוא כנראה הורה פחות טוב, וחבל לבזבז על זה את הזמן.

 

כשאמיר היה קטן דיברנו על עבודה. כהורה ייחלתי לו שיעבוד בעבודה שהוא אוהב, כמו אמא שלו. לאחר רגע הוא סיכם את הנושא "אז אני אעבוד בסתימת חורים בכביש, כי זה דבר שאני אוהב". אז אולי כדאי להיזהר כשמעודדים ילדים לבחור קריירה.

 

רוצים לראות עוד תמונות מאירוע "הייד פארק - נשים פורצות דרך"? היכנסו לפייסבוק שלנו