כשאימא שלי הייתה בת 44, היא החליטה שזה הזמן להגשים את החלומות שלה – לעשות רישיון נהיגה. היום לרובנו זה נשמע כחלום פשוט, למרות שעדיין בחברות מסוימות, כולל בערב הסעודית, הזכות של נשים לנהוג זה איסור. לגבי הרישיון של אימא שלי, זה היה גם לא פשוט. לא בגלל איסור הלכתי או חברתי, היא פשוט לא ידעה לקרוא ולכתוב בשום שפה, גם לא ערבית. כשהיא הבינה שהיא יכולה לעשות את מבחני התיאוריה בעל פה, היא הסתערה לכיוון המטרה. שיננה חוקים, עברה את המבחן וקנתה את הסובארו האדומה.

 

אבא שלי גם הוא אנאלפבית. הוא לא חלם על רישיון. בכל פעם שעלה על הסובארו של אימא שלי, כמעט כל נסיעה הייתה מסתיימת בדרמה משפחתית סוערת. אבא שלי לא אהב את איך שאימא שלי הייתה נוהגת. הוא שפט כל תנועת הגה וכל ברקס שהיא החליטה לבצע, הוא איים עליה שאם לא תינהג לפי החוקים שלו, הוא יירד מהאוטו.

 

כשאימא שלי הבינה שההגה הוא רק בידיים שלה, אחרי שהיא ביצעה עקיפה מסוכנת מבחינת אבא שלי והוא שוב איים לרדת מהרכב,  אני לא יודעת מה עבר עליה באותו רגע – אבל אבא שלי התבקש לרדת מהאוטו. אימא המשיכה בנסיעה שלה, ומאז אותו אירוע אבא שלי, שאותו מאוד אהבתי, סירב לעלות לרכב. עד שהבין שלהמשיך בעלבון שלו זה לא ממש משתלם. הוא חזר לשבת לידה, ברכב, ושקל פעמיים את הערותיו לפני שהוציא אותם מפיו.

 

על במת הייד פארק "נשים פורצות דרך". צילום: בני גם זו לטובה

 

סיפורה של אימא שלי הוא מבחינתי מטאפורה שלמה לסיפור חיי. לא רק שאני יודעת היום שיש לי את הזכות להוריד מהרכב כל גבר שלא יידע את מקומו, אלא גם הבנתי שיש לי זכות להנכיח את מקומי ולהנחיל את זהותי בעולם שנדמה שרובו הוא גברי.

 

לא משנה מאיזה תרבות באנו, ובאיזה אורח חיים אנחנו נמצאות, ההערות המטופשות של הגברים על צורת הנהיגה שלנו קיימת במרחב האישי והציבורי. רוב הגברים חושבים שאנחנו נהגות לא טובות, רגשניות ולא יודעות לעשות חנייה ברוורס. ונשאלת השאלה – האם זאת האמת, או שרוב הגברים התרגלו להגיד את זה, ואנחנו הנשים מחויבות בשתיקה, והנהנו בהסכמה. דמיינו לכם: אם כל גבר היה יודע שאם הוא משמיע אמירה שוביניסטית כלפי בת הזוג שלו, הוא ימצא את עצמו מיוזע בשולי הדרך, הוא היה חושב 20 פעם לפני שהיה מעז להתערב לך בספידים או ברוורסים.

 

הנכחת הזהות הפמיניסטית שלי לא מבטלת את הגבר. כשהמרחב מתחלק בין אישה וגבר, יש סיכוי שהעולם יהיה צודק, ירוק, שוויוני ואנושי ובטוח יותר. נולדתי בבית מוסלמי, ובכפר שמרני יחסית, בעיקר חונכתי על תרבות איסלאמית. הדת הייתה נוכחת תמיד, הוריי התפללו 5 פעמים ביום. אימא לבשה כיסוי ראש. למרות זאת, אימא יצאה לעבוד כדי לפרנס את משפחתה. המקצוע היה לנקות בתים של יהודים. עם השנים היא הפכה למפרנסת היחידה בבית, הצליחה לממן את לימודינו. ההחלטה לשלוח אותנו, את אחיותיי ואת אחי ללמוד בעיר הגדולה, הכבידה על המצב הכלכלי. אבל היא האמינה שהשכלה זה כוח.

 

עברו מאז מספיק שנים עד שנתקלתי במושג פמיניזם. כשהחברה המודרנית התחילה לדבר איתי על פמיניזם, אני אכלתי ושתיתי אותו תוצרת בית. "פמיניזם איסלאמי" אני קוראת לו. כשהעולם הערבי קם כדי למרוד בשלטונות הדיקטטורים, הנשים נטלו חלק בלתי נפרד במהפכה. לצערי הרב, רוב הידיעות מהעולם הערבי זה דרך הפרשנים שמסבירים לנו מהו האביב הערבי. אותם פרשנים הנחילו לתודעה את המושג "אסלאמיסטיים", שנופל על אותו משקל של טרוריסטיים, והפכו את הפלגים הרבים למושג אחד שיעורר הפחדה.

 

כאשר אברי גלעד הגדיר את האיסלאם כווירוס, רתחתי. לא כי אני קנאית, אלא כי חונכתי על פמיניזם איסלאמי. אני לא מתכוונת להפקיר עולם של חצי ביליון נשים מוסלמיות בעולם. האיסלאם שגדלתי עליו לא השתנה, מה שהשתנה הוא שהדת הפכה בידיהם של זרמים מסוימים וקיצוניים לכלי מיליטנטי, וסחרו בדת למטרות פוליטיות על מנת לשמר את כוחם הגברי, ולהמשיך לדכא את החברה הנשית. אלה אותם אנשים ששולטים בפוליטיקה ובכלכלה שלנו. גם במערב וגם בישראל זה אותו סיפור ואותה טרגדיה.

 

החוקים ממשיכים להשליט על חיינו חושך, דיכוי והגיע הזמן להוציא אותם מסדר היום. גברים הובילו אותנו למלחמות, רכשו מכספנו את כיפות הברזל, בנו צבאות, הקימו כורים, התרברבו בפצצות אטום. כיבוש האדמות וכיבוש התודעה שממשיכים להנחיל בתוכנו לא הפך את העולם לפחות אלים. אנו הנשים ישבנו בצד במשך הרבה מאוד שנים ולא הורשנו ליטול חלק בשיח הציבורי, בטענה שלא מספיק מבחינתם שאנחנו מבינות בביטחון ובמלחמה. נכון, אנחנו לא מבינות במלחמה, אבל בביטחון האישי שלנו ובביטחון של ילדינו אנחנו הכי מבינות שבעולם.

 

על המקצוע שבחרתי להגיד לאמי תודה, על כל החינוך שהיא נתנה לי, ולכאן אני הגעתי. היום אני במאית קולנוע, אני מפיקה, אני מנהלת עסק פרטי, אני יוצרת סרטים, אני בן אדם שהולך ומעסיק, אישה אחת בינתיים, במשרד. המהפכה הבאה היא נשית, ורק אנחנו נביא שלום לעולם.

 

לתמונות, המשתתפות והנאומים - היכנסו לדף הפייסבוק של Onlife