הוזמנתי לדבר פה הערב בנושא נשים פורצות דרך, מה שהביא אותי לחשוב איך אני מתקשרת לטייטל כזה מפוצץ.

 

ההישגים שלי לא הגיעו משום מקום. הם תוצאה ישירה של הסביבה בה גדלתי. אני נולדתי בקיבוץ יפהפה המשקיף אל העמק, אני ילדה רביעית להורים ציונים, ועם התחלה כזו קשה לפספס. אבל כפי שאתם רואים אני נכה. וזה הדבר הראשון ששמים לב אליו אצלי. אני מקווה שעד סוף שבע הדקות זה יהפוך לפרט שולי. כדי לשים את זה מאחורינו, נולדתי עם סיבוך כלי דם, והיה לי דימום בגב שהשאיר אותי משותקת.

 

בזכות הסביבה הייתי ילדה רגילה לחלוטין. מה זה אומר? בקיבוץ הייתי חלק מקבוצה, חברים שראו בי שווה בין שווים ולא שונה. הייתי יוצאת לטיולים, ולא היה דבר שלא השתתפתי בו. לכן עד שלא יצאתי מהמסגרת של הקיבוץ לא הבנתי שאני לא כמו כולם. רק בבית ספר יסודי, כשלמדתי עם ילדים שלא הכירו אותי, שמתי לב לשוני. היה קצת מאתגר, אבל אני לא ראיתי את זה כדבר שלילי, תמיד עשיתי מה שהילדים עשו. הרגשתי שאני לא מפספסת שום דבר. אני מאמינה שאם אינך חושב שאתה נחות, אז גם לרוב לפחות, אנשים הסובבים אותך לא ייראו אותך ככה. הנכות לא הייתה מה שהגדיר אותי.

 

גם הוריי האמינו שאני צריכה לגדול עצמאית. הבית הותאם לחלוטין, אפילו המטבח, לא אוכל להתחמק גם משטיפת כלים. לאורך השנים סיגלתי שיטות לעשות את פעולות היומיום בדרכי שלי. למדתי לקום לבד, ועד מהרה לא הייתי מוכנהלקבל עזרה. תודות להוריי שקיבלו החלטה שלרוב העזרה הטובה ביותר היא לא לעזור. אני חייבת להודות שאני אוהבת לבשל, אבל מתחמקת משטיפת הכלים. הסביבה שלי, הורים והקיבוץ היא שעודדה לעשייה ולהישגים.

 

כשכל חברותיי הלכו לבלט, אני הלכתי לשחייה ובגיל 5 הגעתי לבריכה בחיפה, מרכז ספורט לילדים נכים. מהרגע הראשון במים הרגשתי שזה המקטום שלי, המקום בו לא יהיתי זקוקה לדבר. יכולתי לעמוד, ללכת, הרגשתי כמו דג חופשי. הייתי עצמאית והתחלתי להתמכר לתחושה שאני לא תלויה באף אחד. השקעתי וקיבלתי תמורה בחזרה. והיום, בגיל 25, אני כבר אחרי 3 אולימפיאדות ו-3 אליפויות עולם.

 

על במת הייד פארק "נשים פורצות דרך", נמל ת"א. צילום: בני גם זו לטובה

 

מתי הפכתי מילדה לשחיינית פראלימפית? זה תלוי במקום שבו גדלתי. לאורך כל הילדות עודדו אותנו לעסוק במה שאנחנו אוהבים, ולעשות את הקמסימות, כדי שמה שלא ייעשה יהיה על הצד הטוב ביותר. כי זה מה שבאמת יעשה אותנו מאושרים. היישום של אותם רעיונות לא היה קל, אחרי האולימפיאדה הראשונה שלי, שהיתה חוויה מעצימה, נתקלתי בדילמה. תהיתי לעצמי אם אני באמת נהנית מחווית התחרות, או שמא אני נהנית מהדרך לקראתה.

 

האם אני כאן מכורח הנסיבות ואם אני רוצה להמשיך. אחרי הרבה חושבים הגעתי למסקנה שדווקא חוויית התחרות היא לא החלק שממנו באמת נהניתי. שאלתי את עצמי בעצם אז למה אני בכל זאת עושה את זה. והבנתי, שהמסע שעברתי לקראת המטרה הוא זה שעשה אותי כל כך מאושרת, הגעתי למסקנה שהתחושה הזו שאתה מקדיש את כולך למטרה חאת, היא מה שנותן לך סיפוק בסופו של יום. זו הדרך ולא המטרה. אמנם קלישאה, אבל אין דרך בלי מטרה. וכדי שהדרך תהיה מעצימה, הבנתי שצריך לשאוף גבוה. הכי גבוה.

 

הסיבה שבחרתי ללכת בדרך הזו, היא הרצון להרגיש את הסיפוק מהדרך. השנה האחרונה היתה המספקת ביותר עד היום. בשנה זו מתחתי את הגבולות שלי הרבה יותר ממה שחשבתי שאני מסוגלת. הוכחתי לעצמי, בפעם בראשונה בחיי, שאני ספורטאית הישגית, ספורטאית שמסוגלת בנקודת זמן מסוימת להוציא את המקסימום. ספורטאית שכל מה שמונח לפניה זו התחרות. שמתי את החיים על הולד. כל מה שחלמתי הכול היה למטרה הסופית, למען לונדון.

 

התאמנתי פעמיים ביום, שבעה ימים בשבוע, הגעתי עד 60 ק"מ בשבוע, ישנתי ואכלתי. לא היו חופשים, לא חגים ולא סופ"ש. אפילו הזמן בין האימונים הוקדש לאימון. אחד הרגעים החשובים היו ההבנה שגם אם לא אעמוד בציפיות, זו הייתה השנה המשמעותית בחיי, כי הוכחתי לעצי שאני יכולה לתת את המקסימום. והיום, שבועיים אחרי, אני מרגישה שזכיתי בכל החבילה. גם נהניתי מהדרך, גם השגתי את המטרה וגם הצלחתי להרגיש שליחות. למה שליחות? נחזור שבועיים אחורה.

 

לונדון, אני עומדת על הפודיום לקבלת ארד, המקצה האחרון שלי שחתם את הופעת המשלחת, בסיום עשרה ימים מפרכים. זו לא הפעם הראשונה על הפודיום. זו הפעם השמינית, אך משהו שונה. אני שונה כנראה. המסע שלי מגיע לסיומו. אני חוזרת לתובנה אליה הגעתי לפני, של כמה השנה הייתה משמעותית. והנה אני חותמת את התחרות עם ההישג ותחושת ההגשמה. אני תופסת את מקומי לעיני המשפחה שלי, לעיני המשלחת, לעיני הצופים. בתנועה שאני מרגישה שאינה לגמרי בשליטתי אני מרימה את ידיי למעלה בתנוחת ניצחון. נושמת ומסתכלת על הדגל.

 

מעבר לזה, היה לי העונג להיות חלק מאירוע ספורטיבי אולטימטיבי, לגור בכפר אולימפי של 4,200 ספורטאים. האנשים הכי טובים במה שהם עושים. הייתי חלק ממשלחת המייצגת מדינה, שוב חלק מקבוצה. מקום בו כולם מוכנים לתת הכול כדי להוכיח את עצמם למען המדינה. בתוך הסביבה הזו, כמו בסביבה בה גדלתי, אתה לא נכה, אתה ספורטאי. אתה מוגדר על ידי המקצוע ולא על ידי המוגבלות. אני מאחלת לכל אחד מאיתנו, שהגדרות לא יגבילו אותנו, ושנהיה חלק מסביבה מפרגנת שפותחת לנו את הדרך להוציא את המקסימום.

 

לעוד תמונות וחוויות מהייד פארק נשים - היכנסו לפייסבוק של onlife:

 

הנאום המלא של ענבל פיזרו בהייד פארק נשים של onlife:

תגיות