באחד ממכתביה הרבים, כתבה לי ל': "אני נתקלת בכל מיני לקוחות, כאלו שלא מבינים "מה בחורה כמוני עושה במקום כזה", כאלו שנגעלים לגעת בי כי אני "זונה מלוכלכת" ולכן עושים הכל מהר ובכוח ומשאירים סימנים, כאלו שאחרי שגמרו, שואלים בלחש "את בטוחה שאת עושה בדיקות?" וכאלו שרוצים "להציל אותי מגורל אכזר" אחרי שחנקו, מעכו, משכו, נשכו והזיעו עלי במשך חצי שעה, כדי להרגיש טוב יותר עם הנפש המלוכלכת שלהם".

שמי עידית הראל שמש ובשבע וחצי השנים האחרונות אני מנהלת את עמותת מכון תודעה - למאבק בתופעת הזנות. לפני הצטרפותי למכון תודעה, הסתובבתי עם תחושה שלא ידעתי להסביר אותה ש"נשים בזנות הן קורבנות של החברה", איך זה יתכן שנשים יבחרו וירצו להיות במצב הזה?! זה לא הגיוני ולא אנושי, וכשבמקרה נפלתי על מאמר המיתוסים באתר של "מכון תודעה" הבנתי שאני צודקת.

עוד הבנתי שהנשים שבזנות שקופות, מופקרות, אנחנו עוברים לידן מסתכלים, מצקצקים, וממשיכים הלאה, אין להן לובי, אין להן פה, קולן לא נשמע, והפשע הזה מתקיים מתחת לאפינו מדי יום, מדי שעה. התקשרתי ללאה גרינפטר גולד מייסדת "מכון תודעה", נפגשנו, ומאז נשאבתי, בתמיכתו המלאה של בן זוגי ומשפחתי היקרה, לתוך פעילות קשה, סזיפית ולעיתים מייאשת של שינוי התודעה הציבורית ביחס לתופעת הזנות.

15 אלף אנשים מושפלים ומנוצלים מדי יום
אתם אמנם רואים רק אותי כרגע, אך לידי ניצבים 15,000 נשים, גברים, נערים ונערות שמדי יום נחדרים לאברי מינם ולגרונם, מושפלים, מנוצלים, לעיתים סופגים מכות, צביטות, משיכות שיער, פציעות גוף מהחדרת חפצים, דקירות, חניקות ואם הלקוחות ?עדינים? יותר זה יכול להיות סתם קללות, הטרדות ואיומים. נשים בזנות סובלות מדימומים פנימיים, מקרעים באברי המין, מהפלות חוזרות ונשנות, מפגיעות ראש. הנשים והגברים שבזנות חשופים להידבקות ברשימה ארוכה של מחלות עור ומין חלקן קטלניות. נשים בזנות נמצאות בשכיחות גבוהה לחלות בסרטן צוואר הרחם, להיאנס, למות ממנת יתר או להירצח.

ואיפה מתרחשת הזוועה הזו, ממש כאן מסביבנו ולא רק בת"א, כי אם בכל הארץ. ואיך מתרחשת הזוועה הזו? היא קיימת כי אנחנו נותנים לה, אנחנו חונכנו וכך גם ילדנו גדלים לתוך המציאות שזה מגניב להזמין אישה בזנות למסיבת רווקים ושנסיעה לתאילנד כוללת עיסוי ארוטי, אז מה אם אותה צעירה נמצאת בזנות מגיל 12?! היא הרי עושה מלא כסף.

אנחנו מרפדים את תודעתנו במיתוסים שמאפשרים לזנות להתקיים:
•    אין עיתונאי שלא משתמש בביטוי "המקצוע העתיק בעולם", ובכן להיחדר ע?י אברי מין בזה אחר זה, זה לא מקצוע!

•    עוד נוהגים לומר: "זה היה מאז ומתמיד", גם רצח וגילוי עריות היה מאז ומעולם האם נרשה זאת בקרבנו?

•    אי אפשר למגר את הזנות - גם פשע, עוני, תאונות דרכים, מחלת הסרטן אי אפשר למגר, האם בשל כך לא נחוקק חוקים, נאכוף, נחנך, נמנע, נטפל, נשקם?!
•    סטודנטיות שעושות כסף קל - רוב רובן של הנשים בזנות אינן סטודנטיות, לרוב גם תעודת בגרות אין ולעיתים גם 12 או 10 שנות לימוד אין, וגם אם היא סטודנטית, אז מה?! האם הלימודים מגינים עליה מנזקי הזנות?

•    ולגבי הכסף - כל הנשים שמגיעות למרכזי השיקום הן עניות מרודות ומחזיקות בחובות כבדים. הכסף מהזנות מתאדה, כשהמנגנונים הדיסוציאטיביים המאפשרים לסבול את הזוועה הזו קורסים, הסמים מופיעים ואיתם נעלם הכסף. האמת היא שיש בזנות כסף, הוא רק לא אצל הנשים, הוא אצל הסרסורים, הסוחרים, בעלי הנכסים, בעלי מועדוני החשפנות, שבניגוד למה שמראה לנו הסדרה "אלנבי", הם לא אנשי עסקים כי אם סרסורים מאחר ומועדוני החשפנות הם בתי בושת, בעלי העיתונים שמפרסמים מודעות, וחברות דפוס המדפיסות חוברות כמו בננה או את כרטיסי הביקור המפוזרים בכל מקום.

•    והמיתוסים עוד רבים: הזנות קיימת כי לגברים קיים צורך בפורקן מיני שחייבים לספק ואם לא הרי שיאנסו נשים בכל קרן רחוב, שמשמעותו בואו נקריב נשים שחייהן לא היטיבו עימן, כדי שנגן על עצמנו מפני תקיפות מיניות?!

•    או מיתוס המיסוד הטוען שנמסד את הזנות כך נוכל לפקח ולדאוג שהכל יהיה נקי וללא אלימות. ואני שואלת איך אפשר למסד נשים וגברים בתוך הזוועה הזו? אתם תמשיכו להיחדר מדי יום ע"י עשרות גברים, אנחנו רק נדאג לכן לבדיקות שתהיו בריאות וכשירות להיחדר שוב ושוב.

•    אבל המיתוס הנפוץ ביותר הוא מיתוס הבחירה - הן בוחרות בכך אז מי את שתגידי להן במה לבחור! במדינה דמוקרטית חופש העיסוק וחופש הביטוי חלים על כולם! אז אותי לימדו שכשבוחרים, בוחרים מכמה אפשרויות ואחד המשפטים שאני שומעת שוב ושוב ושוב הוא: "לא היתה לי ברירה" וכשאין ברירות - אין בחירה! אף אחת או אחד לא בוחר להיות בזנות, לזנות נשאבים מידרדרים כל אחד מנסיבות חייו וחייה שלו, תמיד תמיד תמיד מתגלה הסיפור, המשבר, הטראומה שיובילו לזרועותיה הממיתות של הזנות.

כותב לי נער בן 16: "ישנתי בחדרי מדרגות, ברחתי מסוטים, רציתי שידרוס אותי איזה רכב, ואז הגיע איזה בחור מניאק שראה אותי יושב על ספסל ושאל אותי אם אני רוצה להרוויח כמה עשרות שקלים. מציצה מהירה וככה הכל התחיל. היום אני מפרסם מודעות באתר אטרף ובקומונות שונות בתפוז, היום אני מוכן לזרום ולעשות הכל בשביל כסף. ובסוף היום כשממש כואב, אני יושב באמבטיה, בתוך גיגית של מים חמים עם פולידין נוזלי, כדי לחטא את פי הטבעת. את כל השיטות כבר למדתי". ואני שואלת איפה ראשי הקהילה הגאה? איך אפשר לשתוק מול הזוועה הזו? למה לא שומעים את קולכם? למה לא יוצאת אמירה ברורה חדה ונוקבת שלא צורכים זנות לא מקטינים ולא ממבוגרים. נקודה.

המלחמה על התודעה הציבורית לא נפסקת
קשה לשנות תודעה ציבורית, אבל אנחנו לא בקלות מרימות ידיים, שינוי חברתי, שינוי תודעתי, הוא משימה שנדרשים לה עיקשות, התמסרות ובעיקר הרבה סבלנות, ואכן משהו החל לזוז כאשר ב 2007 יצאה לדרך בלחץ מאסיבי של "מכון תודעה" התכנית הלאומית להוצאת נשים ממעגל הזנות, ולראשונה יש אפשרות לתת תקווה לנשים שאינן עוד שקופות. יש היום לאן לפנות, אך למרות הצלחתם של מפעלי השיקום, מדי שנה אנו מתבשרות שהתכנית שגם ככה רזה ומצומקת, הולכת ומתקצצת ופתרון לגברים וטרנסיות בזנות כלל לא נראה באופק.

הישג מרשים נוסף לשינוי התודעתי הוא הצעת החוק של ח"כ אורית זוארץ ל"איסור צריכת זנות וטיפול בקהילה" שלראשונה תשים את האחריות הפלילית על מי שמניע ומפעיל את הזנות ומי שמנצל את הנשים והגברים וזה הציבור שזכה לכינוי המכובס "לקוחות". אם לפנינו כנסת צודקת, הומאנית, ומוסרית הרי שתתמוך בהצעת החוק ותגיד: "לא עוד לפשע הזנות!".

ובאשר אליי, לצוות מכון תודעה ולמאות מתנדבינו, נמשיך בעבודה הלוביסטית, נמשיך, לכתוב, להרצות ולחנך לשינוי תודעה בקרב אנשי התקשורת - שהגיע הזמן שיחדלו לכתוב את הכינויים "פרוצה" ו"יצאנית", עורכי דין, שופטים, אנשי הרפואה, אנשי חינוך, חברי כנסת, אנשי משרדי הממשלה והציבור כולו, ולהביא למיגור פשע הזנות ולשיקומם של קורבנותיה.