התנועה הפמיניסטית האוקראינית פמן מעוררת מחלוקת – הפעילות מפגינות חשופות חזה, ואת מסריהן הן רושמות על פלג גופן העליון. הן משתמשות ומפרקות את המבט הגברי על האישה: הן משתמשות בגוף לקידום מסרים, כפי שעושים בתעשיית האופנה והפרסום, אולם המסרים מבקרים את אותה תעשיה. הן מחפיצות את עצמן כדי למחות נגד החפצה. הן מציגות מיניות יתר של עצמן כדי להעלות מודעות לתעשיית המין. הן לוקחות את הגוף שלהן בחזרה לרשותן, מוציאות שדיים מקונטקסט מיני והופכות אותם לכלי מהפכני.

אין אלו שדיים ענוגים על מצעי סאטן, חבויים, צופני סוד ומזמינים. אלו שדיים מתריסים שעומדים בקור וברחוב, חשופים לכל.  בסיכומו של דבר, הן פשוט מוציאות את הכיף מציצים.

פמן. פמיניסטיות בחזה חשוף

במה הן שונות משוביניסטים?

פמן בכותרות כבר כמה שנים, אולם עתה הן פתחו "מחנה טירונות בינלאומי" לאקטיביסטיות ופותחות מחדש את הדיון בלגיטימיות הפעולות שלהן ומעבר לכך, בשפה בה הן משתמשות. השימוש בשפה מיליטריסטית ודרכי פעולה הכוללות הסתננות, הסגת גבול וונדליזם, שנגמרות בדרך כלל במעצר מעלות תהייה עד כמה שונות פמן מהשוביניסטים המקיפים אותן בדרך החשיבה שלהן, ועד איפה נכון ללכת הן חוקית והן מבחינת כפיה חברתית (לא כל פעילה אוקראינית רוצה להתפשט) כדי לפרק את בית האדון.

השפה ושיטות הפעולה של פמן מזכירות ארגוני טרור. לא כי הן פוגעות בחפים מפשע, אלא כי הן לוקחות חלק מצטיין בתיאטרון הטרור.

את המונח "תיאטרון הטרור" טבע חוקר התקשורת גבי ויימן, שהתייחס לניצול התקשורת  על ידי ארגוני טרור כדי להעביר את מסריהם ומטרותיהם. הטרור לדידו הוא כלי שנועד בעיקר למיקוד תשומת הלב, ובאמצעותו ניתן להפיץ מסר על נחיצות השינויים המיידיים והממשיים. ארגוני טרור משתלטים על זמן אוויר באופן שקשה להשיג באמצעות פעלולי יחצ"נות או מיצבים, מרשימים ככל שיהיו. ארגוני טרור לוקחים לעצמם שעות על גבי שעות של זמן אוויר לא מתוכנן מראש. הם הופכים למופע שחייבים לראות ולהתעדכן בו.

פעילת פמן נלקחת למעצר. שאטרסטוק

"פמן" הוא ארגון טרור

במובן הזה, פמן הוא ארגון טרור.הן מזעזעות את התקשורת כדי לקבל תשומת לב. הן נעצרות בכוונה, מעוררות מהומות בכוונה, ועושות את כל זה עם מה שמוכר הכי טוב- סקס. ככל שפמן יעוררו מספיק מהומות עם מספיק אנשים ויצרו מצבי מצוקה אמיתיים ומתמשכים, כך הבמה שלהן להעברת מסריהן המוצדקים תתרחב.

פמן אינו ארגון אקטיביסטי באותה צורה ש"אחותי" או"now" הם והיו ארגונים אקטיביסטים. הן לא מעוניינות להתחיל דיאלוג, אינן מעוניינות בהשגת מטרות בפועל, באופן הדורש התפשרות. הן מעוניינות בהפצת המסר והמצוקה לקהל בינלאומי גדול ככל האפשר, בכל הכלים האפשריים, ולא במציאת פתרונות.

איני מחשיבה את הפעילות שלהן כשירות דוב, אפילו אם אפשר לטעון כי הן תורמות להחפצת נשים. פמן אינו הארגון הפמיניסטי הראשון שפעל באופנים לא פרודוקטיביים למטרת יחצ"נות. שורפות החזיות מחוץ לתחרות מיס אמריקה לא באמת שנאו חזיות, או חשבו שאם כל החזיות עלי אדמות יתאדו נשים יקבלו זכויות שוות. הן ראו זאת כהזדמנות לפעלול יחצ"ני, ועוד מחוץ לשוק הבשר שהוא מיס אמריקה.

מחאת מיס אמריקה. צילום: ג'ו פרימן

הן זעזעו את המערכת במקום לא צפוי ויצרו פרובוקציה שלקהל היה כל כך קשה לבלוע עד כדי כך שהיא הפכה לאיקונית. פמיניסטיות שורפות חזיות הוא כינוי (קללה?) שגור המתבסס על אירוע בודד בהיסטוריה.

הכמיהה לתשומת לב נתפסת כאלימות קיצונית

עם זאת, הפעילות של פמן עשויה להפוך לחרב פיפיות, בדיוק כפי שקרה עם פעילות שורפות החזיות ושאר האקטיביזם של הגל השני. אקטיביזם יחסי הציבור הזה, שנועד אך ורק למשיכת תשומת לב, נתפס ככל כך אלים וקיצוני שהוא מסמל פתאום את הדבר עצמו. אפשר להקביל את זה לנסיון ללבוש את בר רפאלי כי היא מפרסמת מכנסיים.

כמו במקרה של טרור, הפעילות הטרוריסטית- הקריאה לתשומת לב, מפחיתה את הלגיטימיות של המטרה כולה. המאבק לשחרור איראן בשנות השבעים ממעורבות אמריקאית היה לגיטימי. חטיפת אנשי קונסוליה- לא ממש

פמיניזם אלים ולא קומוניקטיבי

הדיון על לגיטימיות המאבק האלים הקביל כרונולוגית לפעילות הגל השני. לאמהות המייסדות של הגל השני היה את ביש המזל לפעול בתקופתם של גנדי ומרטין לותר קינג, תקופה בה אלימות פסקה להיות חלק ממאבק והחלה להיות בחירה. הן לא היו אלימות, אולם הן כן פעלו בצורה שאינה מעוררת דיאלוג, בפעולות הפגנתיות שנועדו לאיזון תחושת הנחיתות.

בעולם רעיוני בו הבחירה היא בין גנדי ופרנץ פנון, האינטלקטואל השחור שתמך פומבית בפעולה אלימה נגד הקוליניאליזם באלג'יר ובתוניס, הפמיניסטיות השתייכו, בלית ברירה, לצד האלים, מבלי להיות אלימות. הן היו אלימות בכך שרצו להחליף מערכת דכאנית ולא לדבר איתה. הן היו אלימות ברצונן לזעזע, לפתוח את המחשבה לאפשרויות אחרות. הן היו אלימות מאחר ולא הסכימו להתחנף.

אותו צירוף מקרים אינטלקטואלי שהציב את הפמיניסטיות בצד האלים של הדיון טבע את חותמו על תדמיתה של הפמיניסטית עד היום, כפי שתרגילי יחסי הציבור הפמיניסטים באו לסמל אותם. כולם יודעים שפמיניסטיות הן נשים אלימות וקשות, שורפות חזיות, בעלות רגליים שעירות, לסביות ושונאות גברים. כולם יודעים את זה, אף אחד לא יודע שהתדמית הזו באה מכמה תרגילי יחסי ציבור איקונים, ומהמצאות במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, מבחינה היסטורית ואינטלקטואלית.

פמן חשופות לאותה סכנה. התנועה ומטרותיה עלולות להיות מושטחות והן עשויות להפוך לסמל אוקראיני לפמיניזם לא קומוניקטיבי, דרכי הפעולה שלהן יהפכו לכינויי גנאי. פמן הוא אכן ארגון טרור. הוא משתמש בכלים לא קונבנציונלים שמעוררים חרדה על מנת להשיג זמן שידור. הן לא הורגות אף אחד, לא פוגעות באף אחד, אבל הן לוקחות בחזרה את הבעלות על גופן ומנטרלות את הפן המיני שלו.

זהו טרור מיני ומגדרי, זהו תרגיל יחסי ציבור בוטה וכואב בעין, זו אלימות, לפי הדיכוטומיה הרעיונית המעוותת של שנות השישים, זו דרך פעולה כה קיצונית עד שהיא מאיימת לאיין את שאר המאבק ולהפוך את ההפגנות חשופות החזה לדבר עצמו, ולהדביק את כתם הדלגיטימציה של הטרור למאבק כולו.

אולם חיבים לזכור כי יש מאבקים כל כך מוחרשים ומושתקים, נשים כל כך מדוכאות בחברות פטריארכליות כל כך דורסניות שאין ברירה אחרת. הדיון חייב להיות מוצת בטרור המגדרי מחריש האוזניים גם אם המשמעות היא ש"חושפות ציצים" יצטרף לשרשרת כינויי הגנאי הנשרכים אחרי כל פמיניסטית.