ציניים. תכל'ס, אנחנו פשוט ציניים. לאחר שנים שבהן אנחנו רואים יום יום איך הפוליטיקאים

משתינים עלינו בקשת, ומהמקפצה, הפכנו לציניים. הציניות שלנו היא סוג של ייאוש עם כבוד. אנחנו אולי בתחתית הבור אבל לפחות אף אחד לא יצליח להפתיע אותנו, אנחנו לא נהיה טמבלים פתיים ונפתח תקוות שווא. והנה עכשיו בפתח מערכת בחירות, רמות הציניות המיואשת שלנו נוסקות לשמיים בכל שיחת רחוב או סלון: "אין סיכוי לשנות משהו", "מה שהיה הוא שיהיה", "בשביל מה להתאמץ וללכת להצביע אם בסוף הכל יהיה אותו דבר".

 

עוד ב Onlife:

במערכת הבחירות הראשונה בישראל בשנת 1949, אחוז ההצבעה היה 87%. זהו אחוז ההצבעה הגבוה ביותר שהיה אי פעם בישראל. מאז חלה ירידה באחוזי ההצבעה לאזור ה- 80%, אולם היא הפכה לתלולה במיוחד בעשור האחרון. בבחירות 2009 אחוז ההצבעה עמד על כ-65%. הסיבות ידועות: חוסר אמון במערכת הפוליטית, מיאוס מהבטחות ללא כיסוי, חוסר אמונה ביכולת של האזרח לשנות משהו. אנחנו הרי כבר מנוסים, רגילים שדופקים אותנו. אז להרים את הראש ולהאמין שאפשר אחרת? בשביל מה? זה הרי מפח נפש כמעט ודאי. פיתחנו לעצמנו שריון מלוטש שיגן עלינו מפני אכזבות. כי להאמין שאפשר אחרת ושיש לנו כוח לשנות, זה אומר לחשוף את עצמנו, וזה סיכון שאנחנו מפחדים לקחת. עכשיו בחירות 2013 בדרך אלינו. 

 

באמת אין למי להצביע?

בקיץ 2011 קרה נס בישראל. התעוררותה של המחאה החברתית בעוצמה ובכנות שבה פרצה, העידה יותר מכל על רוח חדשה שהחלה מפעמת: רוח של תקווה ואמונה. לראשונה מזה מי יודע כמה זמן, האמנו ביכולת שלנו לשנות, ויצאנו לרחובות להילחם על זה. בקיץ 2011 האמונה והתקווה הביסו את הציניות והייאוש. אולם ברגע שנגמר הקיץ וגילינו שלמרות הפגנות הענק דבר לא השתנה במציאות שלנו, ולמעשה המצב רק התדרדר מאז, חזרנו להשתבלל בחיק הייאוש הציני. שהרי לרגע העזנו להאמין – והנה שוב באה המציאות וירקה לנו בפרצוף: פתיים הייתם להאמין.

 

אז חזרנו להניח מראש שאנו עתידים להתאכזב, מעדיפים לייצר את התבוסה שלנו במו ידינו, לא עושים שום דבר כדי לייצר מציאות חדשה. בכך אנחנו מגשימים את הנבואות של עצמנו: מה באמת יכול להשתנות כאן, אם לא נאמין שאפשר לחולל שינוי? אם בשנות החמישים מרטין לות'ר קינג היה אומר למישהו שבעוד שישים שנה יהיה לארה"ב נשיא שחור - היו צוחקים עליו ואומרים לו שהוא הוזה, מנותק מהמציאות. אבל אם מרטין לות'ר קינג לא היה חולם, הוא לא היה מצליח לשנות. הדרך היחידה לחולל שינוי מתחילה בחלום שנראה בלתי אפשרי. 

 

בינתיים, במאורת הציניות הבטוחה שלנו, בישראל של לפני בחירות 2013, אפשר למצוא גם את המשפט: "אין למי להצביע". מחד, מצער לומר שהמשפט הזה אינו נטול גרעין מסוים של אמת. שכן הפוליטיקה הנוכחית היא הפוליטיקה הישנה והגרועה, זו שהריקבון מובנה בה, בעומק השיטה. מאידך, חייבת לעלות תהיה: נשמע לכם הגיוני? באמת אין למי להצביע? זה הרי פשוט לא נכון.

 

אם יש משהו בסיסי שלמדנו מאז קיץ 2011 זה שמה שיש עכשיו פשוט לא עובד. כלומר, הוא עובד, ואפילו ביעילות, אבל נגדנו. המסקנה הפשוטה הזו לבדה יכולה להוביל אותנו להבנה שכל דבר אחר עדיף. כלומר: יש למי להצביע. נכון, אין מועמד מושלם. נכון, בכל בחירה יש בעיות. אז? לא עדיף לנסות לפחות משהו אחר?

 


עובד, אבל נגדנו. ביבי נתניהו ואהוד ברק (צילום מתוך ויקיפדיה)

 

להזכיר להם שהם עובדים אצלנו

אנחנו רגילים לחשוב ש"הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם", אבל אני לא קונה את זה יותר. אחרי קיץ 2011 אנחנו כבר הרבה פחות מטומטמים. אנחנו כבר יודעים שבנושא המדיני אין ממש הבדל בין רוב המפלגות, אנחנו גם יודעים שבתחום החברתי-כלכלי יש הבדל תהומי בין כלכלה המשרתת את העשירים לכלכלה המשרתת את האזרחים. אנחנו גם חכמים יותר מול ספינים מסיחי דעת של הפחדה איראנית. כך שאם חושבים על זה, יש למי להצביע. אנחנו יכולים להצביע לנו.

 

זו לא רק העת לצאת ולהצביע. זו גם העת לצאת וללמוד לעומק. להתחיל לקרוא בין השורות. לחפש את האמת שמסתתרת מתחת לסיסמאות התעמולה הנבובות. ויותר מזה, זו גם העת להתחיל להעביר הלאה את הידע הזה. לדבר עם החברים, והשכנים, והמשפחה. הלאה הייאוש. די לתבוסתנות. יש מה לעשות. ללמוד מה קורה, להצביע בצורה מושכלת ולדאוג שכל מי שאנחנו מכירים, שילך להצביע גם הוא.

 

בקיץ 2011 נפרדתי מהציניות שליוותה אותי שנים. מאז אני בוחרת להאמין שאפשר לשנות. ואני מהמרת שהבחירות הקרובות לא יהיו דומות לאף בחירות שהיו בישראל. מה שהיה הוא לא – ואני מדגישה: הוא לא - מה שיהיה. אני מאמינה שמיטב הסוקרים והפרשנים והפרסומאים יאכלו את כובעם הבוטח. כי למרות שאנחנו נוטים לחשוב שהישראלים הם פראיירים, זה פשוט לא נכון. ניסיון העבר מראה שגם הישראלים האדישים והמיואשים, קהי החושים ולמודי האכזבות, אלה שרגילים לאכול חרא לארוחת בוקר, צהריים וערב – גם להם יש את הגבול שלהם. ובשנים האחרונות הגבול הזה נחצה בעזות מצח גלויה ומצמררת. והישראלים לא מוכנים לזה יותר. עד כאן.

 

יש לנו הזדמנות יוצאת דופן ללמד את הפוליטיקאים – וקודם כל את עצמנו – שבאמת יש לנו כוח. שאנחנו יכולים להרים ולהוריד מנהיגים. שהם תלויים בנו ולא להפך. ויותר משזה משנה מי בדיוק יהיה בממשלה הבאה, מה שחשוב זה שהוא ידע שהוא עובד בשבילנו. וכשהוא מועל באמון שלנו ופועל נגדנו – הוא יפוטר. 

 

לפרופיל פייסבוק של אור-לי ברלב