זה הדבר הראשון שעבר לי בראש כששמעתי שהגברת לבית משפחת קצב שלחה מכתב למעונה הישן, ממוען לנשיא בבקשת חנינה לעבריין מין מורשע: נאלמת.

אני אישה של מילים. בהחלט גם אדם של משפטים. ובמקרה הזה נאלמתי. בדרך כלל לא תשמעו אותי באה בטענות לנשים. אנחנו אמורות להיות שותפות לדרך. שותפות לעשייה. שותפות לשינוי. אבל כאן עובר הגבול. גברת, כשאת בחרת בצד של העבריינים, המורשעים, האנסים, בחרת את הקבוצה שאליה את משתייכת.

אולי בעצם גילה קצב כתבה לנשיא פרס מכתב שיש בו תרגיל מחשבתי. בואו נראה: מדובר על אדם שנהרסו חייו בקהילה. הוא לא יכול לצאת מבלי שיכפישו את שמו. עתידו לוט בערפל. הימים שלו קשים. הוא איבד את מקום עבודתו. הלילות שלו קשים. הוא לא מצליח לישון ולהירגע. תודה גילה, למעשה ניסית לציין בפנינו כמה קשים הם חייה של נפגעת עבירת מין. תודה על התרגיל המחשבתי המעניין.

 

 

משה קצב וגילה קצב בימים אחרים (צילום: רויטרס)

 

את צודקת. אם אפשר היה לתת חנינה לכל נפגעות המין שנהרסו חייהם על ידי פוגעים שונים ומשונים הייתי כותבת גם אני עכשיו מכתב לנשיא. עכשיו. במקום להתרגז על איך שהעולם שוב התבלבל. איך שאת כאשה התבלבלת ושכחת באיזה צד את צריכה להיות.

 

 

אם כבר לבקש חנינה  - לפני הבחירות
אני מקווה שקצב לא יקבל חנינה. וכל זה נידון בתקשורת ובכלל כאילו הוא קיבל על עצמו אחריות על מעשיו (ענין שמתחייב כשמדובר בחנינה). הוא לא. בגן לימדו אותנו - אפשר לסלוח רק אם מבקשים סליחה. ואפילו את זה הוא לא עשה. זאת חוצפה. הוא אנס. מורשע. שאנס באופן סדרתי. לא התחרט על מעשיו. ואף הגדיל ועשה והשמיץ את הנשים שנפגעו ממנו. הוא עשה הכל (בערך) כדי לשמור לו את האפשרות לחיים ציבוריים אחרי המשפט וגזר הדין.

ועכשיו הוא מבקש חנינה. טוב, אשתו מבקשת חנינה בשבילו. חנינה מבקשים כי כל כך מצטערים על מה שהתרחש שמרגישים שהמחיר לחברה שולם במלואו. או כשרוצים לעשות כאילו כלום לא קרה ורוצים לחזור לחיים כפי שהיו פעם. במקרה הזה האפשרות השניה נשמעת נכונה יותר. ומתי כל זה קורה? בערב בחירות. כשמורשעים אחרים מצהירים (או מצהירים בשמם) על חזרתם הקרבה לפוליטיקה.

 

וזה נשמע לנו הגיוני. חנינה תאפשר לו לחזור לפוליטיקה. לחיים הציבוריים. והרי זה יקרה. כמו רשימת חבריו המורשעים שעושים את דרכם חזרה להר האולימפוס - לכנסת. הם חוזרים, אנחנו בוחרים. והם חוזרים לקבל את אמון הציבור. נאלמת.

 

הגיע הזמן שנשים לב את מי אנחנו בוחרים
אז הגיעה הצעת חוק (ח"כ חוטובלי) שמבקשת להגדיר את גבולות הגזרה של המשחק הפוליטי ולמנוע מאלה המורשעים בפלילים לשחק בו. פולגום בספרו האגדי ("כל מה שצריך ללמוד כבר למדתי בגן") אמר בדיוק את זה. יש משחקים שיש ילדים שלא מורשים לשחק בהם. ויותר מזה. אלה שלא יודעים לשחק לפי החוקים לא יורשו לשפוט במשחק כדור.  החוקים של הגן תקפים על היום. על החיים שלנו כבוגרים.

 

כן. יש מקום לדבר על שיקום והחזרת פושע לחברה. יש מקום לחשוב על הדברים כעל כאלה שיכולים להשתנות. על העולם כעולם דינמי. יש מקום לא לחרוץ את דינו של אדם בגלל מעשה אחד (או שניים) שהוא עשה. גם אם עבר במערכת המשפט והורשע. ועדיין. יהיו תפקידים בחיים שאני לא אתן לו למלא. אני לא אשלח את הילדה שלי לגן שהגננ/ת הורשע/ה בגרימת מוות לילד אחר. לא אעלה על אוטובוס שהנהג/ת הורשע/ה בדריסתו של אדם אחר. לא נכנסת לניתוח עם מנתח/ת שהורשע/ה ברצח. לא מוכנה שיהיו פוליטיקאים שהורשעו במוות של נפש של אחת מאחיותיי.

זאת חוצפה. אולי ההוא שהורשע במעילה בכספים יושם כשר אוצר. ההוא שנחשד בבניה יושם כשר השיכון. ההוא שמסר מידע לאויבים יהיה שר הביטחון. וזה שהורשע בעבירות מין יושם כיועץ ראש הממשלה לענייני נשים. או לפחות לפחות כראש הועדה לקידום מעמד האשה.

 

אז הם רוצים להיות נבחרי ציבור? לא רק שלא בוחרת בהם בבחירות, גם לא מוכנה שהם ישחקו במשחק הציבורי. לא רוצה שהם אלה שיחליטו בשבילי מה טוב בחיים. שיעבירו חוקים שישפיעו עלי. לא רוצה שהם יקבלו ממני משכורת. לא רוצה. שילכו לפינה. ויחשבו טוב טוב מה הם עשו.

 

באותו זמן - נראה לי גם לנו כדאי לחשוב. את מי אני שמה שם בראש. פעם אמרו לי שהציבור טיפש ולכן הציבור ישלם. הציבור זאת אני. אלה חברותיי הנשים. הגיע הזמן להפסיק להיות טיפשות ולגרום לאחרים לשלם. לבחור יחד. כאחיות. ולשים בתפקידים האלה א/נשים מתאימים יותר. שבסופו של יום חושבים עלי כבוחרת. ולא עלי כאוביקט מיני.
 

לאתר של אילאיל קומיי דרור