הסיפור של יעל שרר הוא, למרבה הצער, לא מספיק נדיר. אבל הדרך בה בחרה שרר להתמודד עם מה שקרה לה – היא נדירה מאד, ומעוררת השראה. את המאבק שניהלה נגד אביה, שהתעלל בה מינית עד שהייתה בת 13, החליטה יעל שרר לתעד מול המצלמה. הערב (ב') יוקרן סרטה כביסה מלוכלכת בערוץ 2.

 

עוד ב Onlife:

 

יעל שרר תיעדה, מאז ומתמיד, את מה שעובר עליה. לפני שהייתה לה מצלמה בשביל לעשות את זה, היא פשוט כתבה. כבר בתחילת הסרט היא מציגה ערימה גדולה של מחברות כתובות בכתב צפוף, יומנים שכתבה כל חייה.

 

איך את מנסחת, בתור ילדה, את מה שעובר עליך? באיזה מילים את מתארת את זה? ואיך זה לקרוא את זה היום?

"אני לא קוראת את זה עכשיו. קראתי מעט מאד, לצורך הסרט. ברגע שקראתי את זה, ואני גם אומרת את זה בסרט, זה נשמע לי כמו יומן של מישהי אחרת. זאת מישהי שנורא רחוקה ממני עכשיו. זה לא משהו טוב או רע, זאת פשוט לא אני. אני מניחה שעוד עשור, אם אני אקרא את היומנים שלי מהיום, אני גם ארגיש שזאת כבר לא אני. אני עדיין כותבת, אבל לא ככה. לא ברמה הזאת של גרפומניה, אני לא מרגישה יותר צורך לתעד כל יום כל היום".

 

כביסה מלוכלכת מלווה את יעל שרר בתהליך הגשת התביעה האזרחית, אחרי שאביה כבר עמד למשפט פלילי והורשע על ידי המדינה, נידון לשלוש שנות מאסר וריצה שנתיים לפני ששוחרר על התנהגות טובה. במהלך הסרט אפשר לראות את התפוררות היחסים בין יעל לאחיה יובל, שמממן את המשפט של אביהם. בעוד יעל מנסה לשמור איתו על קשר של אח ואחות, יובל נראה כמו מישהו שמנסה לתת לאחותו את מה שיצליח להשתיק אותה.

 

"בתקופת המשפט הפלילי היה נתק ביני לבין האחים שלי, שנמשך לא מעט זמן. לקח לנו זמן לחזור להיות בקשר, וזה היה בעיניי משהו יקר. ותלוי על בלימה. ומוטל בספק ועדין", מספרת שרר. "לכן כשהחלטתי לעשות את המהלך של התביעה האזרחית, ידעתי שיכול להיות שאני שוברת את זה. ועשיתי את זה בכל זאת אני ידעתי שמי שאוהב אותך רק בתנאי שאת עושה את מה שהוא אומר לך – לא אוהב אותך באמת".

 

 

"אני אישה רק שנה, עד היום הייתי בת 14"

בתום ההקרנה בפסטיבל רחובות לסרטי נשים, הגיעה שרר, נראית שונה מאד מכפי שהיא נראית בסרט. בעוד על המסך נראית שרר כמו ילדה רזה ואבודה, עם כל משקל העולם על כתפיה (שקצת נראה כאילו הוא מגולם בשיערה הארוך והכבד שמגיע כמעט עד ברכיה), יעל שרר שעולה על הבמה נראית אחרת לגמרי. בוגרת יותר, תמירה, התספורת הקצרה מוסיפה לה קלילות וכאילו הופכת אותה לזקופה יותר. שרר סיפרה כמה היא שמחה לצפות בסרט, אחרי חודשים שלא ראתה אותו, ולגלות שהיא כבר לא הבחורה הזאת יותר.

 

"אני יודעת שרואים את השיפור במצב שלי גם ברמה הפיזית, אבל לעצמי אני לא נראית שונה. אני מרגישה מאד שונה, אני מרגישה הרבה יותר יפה", היא אומרת. "הכינוי שלי היה תמיד שמשונית, אבל בכיף אני אתחיל להזדהות עם דלילה. רציתי להסתפר הרבה מאד זמן, וכשזה קרה באמת הרגשתי שהוסר עול מעל כתפי. הסתכלתי במראה ופתאום נראיתי כמו האישה שרציתי להיות. ולא רק זה, חודש אחר כך עברתי ליד המראה ופתאום ראיתי בזווית העין אישה שנורא מצאה חן בעיניי".

 

את מרגישה היום יותר כמו אישה ופחות כמו ילדה?

"אני נראית לעצמי נורא ילדותית כמעט בכל תסרוקת, וכמעט בכל בגד. כשאני צופה בתכניות ריאליטי, למשל, כל הבנות שם תמיד נראות לי יותר בוגרות ומתוחכמות ממני. אבל אז פתאום מופיע למטה הכיתוב 'שיר, 22, מלצרית'".

 

למה את חושבת שזה ככה?

"זה בגלל שאני אישה רק שנה. הרבה שנים לא התבגרתי, נשארתי באיזשהו לימבו, כי אף פעם לא נגמרו ההליכים המשפטיים, ואני איכשהו נשארתי בת 14. ורק אחרי שניצחתי במשפט האזרחי יצאתי לעולם, רק אז יכולתי פתאום לצמוח. הרגשתי שבשנה אחת גדלתי את כל מה שלא הספקתי לגדול במשך יותר מעשר שנים. אני מקווה שאני אגדל עוד".

 

הסרט היה חלק מתהליך הריפוי שלך?

"הסרט היה תרפיה מעולה בשבילי, אחת המוצלחות. זה אולי לא בהכרח מתאים לכל אחת, אבל לי כן. הבנתי, עם הזמן, שאין דבר כזה טיפול גנרי, או מטופלת גנרית. שמה שטוב למישהי אחת לא בהכרח טוב לכולן. ואני צריכה להתנהג עם עצמי אחרת, אחרת ממה שכולם אומרים לי. כשאת מבקשת עצה מאחרים, את בעצם מבקשת לצאת מהסובייקטיביות, אבל אף אחד לא באמת יכול לתת לך עצה אובייקטיבית, כל אחד נותן את העצה הסובייקטיבית שלו. אז דעתי היא היחידה שקובעת, ומה שאני מרגישה שטוב לי – זה מה שטוב לי. אני ריפאתי את עצמי בדרכים שהיו לי נכונות, לי זה עזר ובסופו של דבר יצאתי מחוזקת".

 

להסתפר ולהסיר עול מהכתפיים. יעל שרר בצילום מתוך "כביסה מלוכלכת"

 

בסרט מתעדת שרר גם את הניסיון שלה לצאת לדייטים, וליצור קשר עם גברים, בתור אישה בת 25 שחוותה מגע מיני רק עם גבר אחד כל חייה; אבא שלה. היום שרר כבר בת 30 ומעידה על עצמה שהיא במקום אחר לגמרי.

 

את עדיין בתוך משחק הדייטים?

"מעולם לא הייתי חלק מהמשחק, למרות שהתיימרתי להיות. חשבתי שאני יכולה לעשות מה שאחרים עושים, אבל זה פשוט לא נכון. היו לי רגעים ארוכים של הבנה שאני לא נמצאת באותם מקמות שנמצאים אחרים, שזה לא נעים לי. שלאנשים יש ציפיות אחרות לגמרי ממה שאני יכולה לתת, ולא בטוח שאני חייבת לממש את הציפיות של אחרים. אני רוצה אהבה וזוגיות, אבל לא בכל מחיר. ומהרגע שהבנתי את זה הייתי הרבה יותר מאושרת".

 

כולנו רצינו להאמין שאני באמת יכולה

כשהייתה בשנה השנייה ללימודי קולנוע ב"מנשר" החליטה יעל שרר לקחת על עצמה את שני הפרויקטים של חייה: להגיש תביעה אזרחית נגד אביה ולצלם את הסרט. "התגובה של הרשות השנייה הייתה נורא מפתיעה, ורק בזכותם זה קרה", מספרת שרר. "בחורה בת 24 בשנה השנייה ללימודי קולנוע באה לקברניטי הרשות השנייה ואומרת להם 'תאמינו לי, אני יודעת הכל ואני יכולה לעשות את זה לבד'. זה היה שקר מוחלט. הם ידעו את זה ואני ידעתי את זה, אבל כולנו רצינו להאמין בזה, כדי שזה יהפוך לאמת.

 

"כשיוסי מולה (המפיק הראשי של הרשות השנייה ר.ג) שאל אותי אם אני לא חושבת שיהיה לי קשה גם לביים וגם להשתתף בסרט עניתי לו, בלי לחשוב שאולי הוא צודק: 'תגיד לי, אתה לא חושב שעברתי כבר כמה דברים קשים בחיים?'. אז הם אמרו שהם מאמינים לי, והלכו על זה עד הסוף. וזה נס, העובדה שהתברר שאני באמת יכולה לעשות את זה".

 

"אני מבינה שרע לך, אבל מה את מתכוונת לעשות בקשר לזה?"

דרך החתחתים של הסרט הזה לא הסתיימה בהקרנה הראשונה, ועורכי דינו של אביה ממשיכים להגיש בקשות ואיסורים ולהערים קשיים. "שום דבר לא ימנע ממני להראות את הסרט הזה", אומרת שרר. "ואם ימנעו ממני להראות אותו, אז אני אדבר על מה שקרה לי. ואם יגידו לי לא לדבר – אני אכתוב. ואם ימנעו ממני לכתוב, אני ארקוד על מה שקרה לי".

 

אחד הדברים שמניעים את יעל שרר זו גם הידיעה שיש אי שם ילדות בנות 13 שחוות את אותם הדברים, ואף אחד לא בא ואומר להן שהן לא לבד, שמה שקורה להן זה לא בסדר ושזאת לא אשמתן. "אני רואה איזה כוח עצום יש לדבר הזה, כשאנשים פונים אלי ואומרים לי שחיזקתי אותם" היא אומרת. "זה נורא מנחם. כי את עצמי בגיל 13 לא יכולתי ואני לא יכולה להציל. הלוואי שמישהו אז היה מתקשר אלי ואומר לי שזה לא בסדר ואני לא אשמה".

 

איזה מסר את רוצה להעביר להן?

"אני הפכתי להיות הרבה פחות לא-מאושרת כשהבנתי שאני צריכה לעשות את מה שאני יכולה לעשות, לא את מה שמצפים ממני לעשות. כשהבנתי שיש חלקים בגינה שלי שבהם פשוט לא יכולים לצמוח יותר דברים, וזה בסדר. לא צריך לעמוד לידם ולבכות שלא צומח שם כלום. להגיד פאק איט, זאת הגינה שלי, שתלתי בשוליים כמה שיחים, אף אחד לא רואה. וזה מה שיש. אני אימצתי לעצמי מוטו – עושים מה שיכולים, לפעמים זה מספיק. זה מה שאני מצפה מעצמי, לעשות את מה שאני יכולה, ואני לא עושה טיפה פחות מזה. היו ימים שקמתי מהמיטה, שתיתי כוס מים וחזרתי למיטה. והייתי מאד גאה בעצמי, כי זה כל מה שיכולתי לעשות באותו הרגע".

 

ואיזה כלים יכולים, לדעתך, לעזור?

"כבר ציינתי שלכל אחת יש את הטיפול שיכול לעזור לה. לי זה היה הסרט, וחלק גדול מזה היה גם העזרה של טלי המדהימה (טלי ריינהולד, עורכת הדין של יעל ר.ג). כשאני הייתי מוצפת טלי הייתה כמו סלע. כשאני התחלתי להגיד שאני לא רוצה לריב עם אבא, ואני לא רוצה שהאחים שלי יכעסו, ואני לא רוצה זה וזה, טלי הייתה זאת ששאלה אותי מה אני כן רוצה, וכיוונה אותי להתמקד בזה. מישהו היה צריך לשמור את העיניים על המטרה ולהזכיר לי מה אנחנו בעצם עושות, להגיד לי 'אין לך לך את הפריבילגיה להיות עייפה, מי שממצמץ ראשון מפסיד'. ואני יודעת שהיו ימים שהיא הלכה הביתה ובכלל לא אהבה את התפקיד הזה.

 

"זה מה שאני לא אוהבת בפסיכולוגים. אני מרגישה שרבים מהם מרגישים שהתפקיד שלך זה לתת להם 400 שקל והתפקיד שלהם זה להגיד לך שזה לא אשמתך. ואם הפסיכולוג יכול לשמור על קצת כנות, הוא צריך להגיד – את צריכה לקום ולקחת אחריות. זה לא שאני מצפה שמישהו יגיד לי שהכל היה באשמתי, ממש לא. אבל הרבה פעמים פונות אלי בנות ומספרות לי כמה רע וקשה להן. וזה לא שאני לא מבינה את הכאב של כל אחת מהן, אבל אני לא אומרת לה 'אוי, כמה את מסכנה'. אני שואלת אותה 'ומה את מתכוונת לעשות בקשר לזה?'"

 

הסרט כביסה מלוכלכת יוקרן ביום ב', 12.11 בשעה 23:00 בערוץ 2