בזמן האחרון יוצא לי להיזכר בכבש קטן שהגיע לשכונה לפני שנים רבות. קטן, חייכן ותמים, הוא קיבל אוכל ושתיה כיד המלך, והפך למוקד עליה לרגל לילדים עם חסך בחיות מחמד. לרוע מזלו של אותו כבש היה לו פה גדול, והוא נהג לפעות בקול רם, גם בשעות המנוחה. בעל הכבש, שכנראה לא חשב שיש גם לכבשים זכות דיבור, נהג לקשור את פיו במטלית בשעות הלילה. להגיד לכם שזכינו לשקט? לא. הכבש החכם המשיך לפעות בקולי קולות, ויפחותיו נשמעו מבעד לסמרטוט שסגר את פיו, מוזרות ומטילות אימה.

 

עוד ב Onlife:

 

 

שנים של אילוף וציות

אני נזכרת בו הרבה, באותו כבש. בצורך שלו להתבטא ולדבר, שגבר גם על הרסן והמחסום החזק ביותר ושואלת את עצמי הייתכן? כיצד יכול להיות שכבש התגבר על הניסיון להשתיק אותו ובמחוזותינו שתיקת הנשים רועמת בעקשנותה?

 

שאלתי את עצמי את השאלה, שאלתי חברות בנות המגזר החרדי אליו אני משתייכת. חלקן הגדול בהו בי בחוסר עניין ופנו לזאטוטים, למתכונים ולארון הבגדים. מעטות הבינו ושתקו במבוכה ובפחד גלוי. נשים חרדיות בודדות פתחו את הפה. וקולן היה חזק וצלול והוא נשמע פה לראשונה.

 

כן, נשות המגזר שלנו מושתקות באופן גורף. שתיקה גאה ולא מתפשרת. איש לא סותם את פיהן בכוח, בכל רגע נתון הן יכולות לצאת עם שלטים ולהפגין, אך חינוך של שנים ואילוף לציות נתנו בהן את אותותיהם.

 

 

שתיקה גאה ולא מתפשרת (צילום: שאטרסטוק)

 

 

ייצוג נשים? דיון שלא קיים בכלל

בזמן שכאן מתנהל קרב איתנים על ייצוג שווה לנשים במפלגות, על חמישים אחוז נבחרות כמו חמישים אחוז בוחרות, במחוזותינו אפילו לא קורצים עין בלגלוג מול הניסיון להילחם בטחנת הרוח הפטריאכלית העיקשת הזו. הדיבור לא קיים בכלל. לא שאין לו לגיטימציה: הוא מעולם לא עלה על שולחן הדיונים, ולו רק כדי שיישלל כלאחר יד.

 

אין זו מזימה גברית מרושעת. הנשים מעצמן לא דורשות, לא מדברות, יפות, כנועות ושתוקות, משפילות את ריסיהן בצניעות, מארגנות בייביסיטר והולכות להצביע בקלפי למפלגות שמשוכנעות שאין בכלל דיון על זכותן לייצג את עצמן, את חברותיהן ואף את הגברים בסביבתן. הן משוכנעות שתפקיד העזר שניתן להן הוא ייעודן והוא מטרתן.

 

הן יכולות להיות משכילות ופורצות דרך בתחומן, אדריכליות, מעצבות, פרסומאיות, נשות חינוך, מנהלות, עיתונאיות ונשות תקשורת. תגידו להן פוליטיקה? הן מסתפקות בלהכין סנדוויצ'ים לפעילים במטות.

 

יום אחד עוד ישמעו אותנו

בדף פייסבוק שפתחנו (אני, יחד עם עוד מספר נשים) תחת הכותרת לא נבחרות, לא בוחרות לא ציפינו להמוני לייקים מנשות המגזר. ידענו שהן תתרעמנה עלינו, חלקן עשו זאת בשצף קצף בהודעות שכתבו בדף, או בהודעות פרטיות ששלחו. אחרות סיפרו לנו על רצון רב להזדהות, אך פחד משתק מסנקציות, מנידוי חברתי. רוב מוחלט כלל לא נחשף לקמפיין בשל הימנעותו מאינטרנט ומהמדיה חברתית. קול קורא במדבר.

 

הודעה שהתקבלה בעמוד "לא נבחרות לא בוחרות" (צילום מסך)

 

לא חשבנו גם שאולי יקום פוליטיקאי חרדי אמיץ וינסה לפחות להקשיב למה שיש לנו לומר. אבל רצינו להניח בפעם הראשונה את הדברים על השולחן. כן, נמאס לנו לשתוק. תכינו סנדוויצ'ים לבד וביום הבחירות מצדנו נצא לשופינג. או במילים אחרות "לא נבחרות, לא בוחרות!". זה אולי נשמע ילדותי, מתלהם ומקניט. כי "הרי ברור שלא יתנו לאישה חרדית להיות חברת כנסת", אבל אנו מאמינות בשינויים קטנים, בתהליכי עומק איטיים בתודעה ובמחשבה.

 

אולי יקרה משהו עוד עשור, אולי עוד יובל, אולי מספר בודד של נשים שותקות ינסו להסיר את הרטייה העקשנית שכרכו על פיהן, אולי הן תאמרנה משהו. יום אחד ישמעו גם אותן. בטוח.