נכון שבלי התנועה הזו לא הייתה לנשים זכות הצבעה, ובכל זאת האישה המודרנית הממוצעת הצביעה וקבעה שהפמיניזם מת, כך לפי מחקר חדש. רק אחת משבע נשים תיארה את עצמה כפמיניסטית, נמצא במחקר, ונשים צעירות יותר נטו פחות לכנות את עצמן ככה. שליש מהנשים ראו בפמיניזם "אגרסיבי מדי" כלפי גברים, בעוד רבע חושבות ש"פמיניסטית" היא תווית שלילית. אחת מחמש תיארו אותו כמיושן, ולא רלוונטי לדור שלהן.

 

עוד ב-Onlife:

 

הנשים של היום נטו לראות, למשל, באם החד הורית והמיליונרית ג'יי קיי רולינג מודל לחיקוי מוצלח יותר מפעילות פמיניסטיות, שלהן הצביעו רק 50 מהנשאלות. עם זאת טוענים באתר ההורות Netmums, שערך את הסקר, שהמחקר רק מוכיח כמה התנועה הזו השיגה, שכן נשים לא מרגישות מדוכאות יותר. מייסדת האתר סיובהן פריגרד הוסיפה כי "נשים מודרניות מרגישות שהפמיניזם המסורתי לא עובד בשבילם יותר. הוא אגרסיבי, מעורר מחלוקת ולא לוקח בחשבון את הנסיבות האישיות שלהן".

 

פמיניסטית, יוצאת להילחם בגברים!

 

"הן לא רואות את הגבר כאויב"

 

"הן פשוט לא רואות את הגבר כאויב, וזה ברור שזה כבר לא 'קרב המינים', אלא התקרבות של המינים שמטרתה להפוך את החברה לטובה יותר עבורה כל מי שנמצא בה", הוסיפה פריגרד.

 

כיום, טוען המחקר, יותר משליש מהנשים הצעירות לא מצליחות לדמיין תקופה בה גברים ונשים לא היו שווים. פחות מאישה אחת מתוך עשר בממוצע, בגילאים 25---29 מזדהות עם הפמיניזם, לעומת רבע מהנשים בגילאים 40 ל-50. אחת משש אומרת שהפמיניזם הלך רחוק מדי ו"איבד את התפיסה לגבי התפקידים הטבעיים של גברים ונשים, במקום להילחם על שוויון", ושתיים מתוך חמש רוצות לחגוג את ההבדלים בין המינים.

 

עם זאת, 70 אחוז מהנשים הצעירות מרגישות שמצופה מהן הרבה יותר מדי, עם לחץ להיות גם מאהבות לוהטות, גם האלוהים של הבית, וגם לטפס בסולם הקריירה, וכל זה תוך כדי שהן נראות כמו דוגמניות. רוב הנשים מתוך 1,300 הנשים שענו על הסקר אמרו שפמיניזם צריך לדאוג שלנשים תהיה בחירה אמיתית בחיים.

 

למה אנחנו לא מוכנות שיקראו לנו פמיניסטיות?

 

אז למה אנחנו כל כך מתנגדות לתווית הכה נוראית של "פמיניסטית"? בהיותי באותו גיל בעייתי של בין 25 ל-29, המתכחש למקורותיו הפמיניסטיים, אני יכולה להבין מאיפה הן מגיעות, אותן מתנגדות, אבל השורה התחתונה שלהן שגויה לחלוטין.

 

גברת, אם את הולכת לעבודה, מצביעה בבחירות ולובשת מכנסיים – את חייבת איזה דבר או שניים לפמיניסטיות, ואם את רוצה שתהיה לך האפשרות לעשות כל מה שאת רוצה, ושיהיו המגבלות שלך אישיות בלבד ולא תלויות מגדר, את כנראה עדיין זקוקה להן.

 

לובשת ג'ינס? את פמיניסטית

 

אנחנו יכולות לחשוב עד מחרתיים שהמהפכה הפמיניסטית עשתה את שלה, ושעכשיו יש רק עוד קצת סידורים קטנים שצריך לארגן, ואז אפשר לנוח על זרי הדפנה, אבל כל אישה שיצאה לעולם, והרגישה את הלחץ להצליח לפני הקמת המשפחה, מתוך הנחה בסיסית שמלאכת החזקת הבית תיפול עליה, יודעת שעדיין יש הבדל בין גברים ונשים שלא קשור להיותם בעלי פין ופות.

 

לא כל הפמיניסטיות הן אותו דבר

 

הבעיה התדמיתית של הפמיניזם, שכולל גם נשים כמוני, אבל גם נשים קיצוניות, וגם נשים לא קיצוניות, והמון סוגים של נשים שמאוד יהיה קשה לאפיין אותן בקבוצה אחת – הוא שהרבה פעמים נדמה מבחוץ שהוא מוגדר על ידי הקולות הקיצוניים ביותר שבו. וכמו שמצביעי עבודה לאו דווקא רואים עין בעין עם מצביעי חד"ש, כך גם צריך להבין שמותר שתהיה סקאלה של פמיניסטיות. לא כולן מחזיקות באותם אידיאלים, ולא כולן רוצות להיאבק את אותם מאבקים – אבל לכולנו יש דבר משותף, כולנו רוצות שוויון בין נשים לגברים, כל אחת ושיטותיה שלה.

 

וכן, מאז שהגדרתי את עצמי כפמיניסטית, ואני מנהלת שיחות פמיניסטיות עם נשים פמיניסטיות על המשמעות של להיות אישה, אני מרגישה הרבה פעמים שסקאלת הדעות שלי מאוד מוגבלת. הרבה פעמים אני רוצה לשאול שאלות ולחקור את הגבולות – אבל בתוך השיח שקיים היום לא תמיד יש מקום לשאלות שלא מובנות מאליהן לנשים כמוני, שלא בקיאות עמוק בחומר, אבל כן מצרפות לעצמן את התגית "פמיניסטית", ואפילו בגאווה.

 

פמיניזם זה לא שחור-לבן

 

פמיניזם לא צריך להיות עניין של שחור ולבן, יש הרבה נשים כמוני שצריכות להבין קצת את האפור כדי למקם את עצמן טוב יותר על הסקאלה. אז בעוד אני מצליחה להתגבר על המבוכה, אני מניחה שיש נשים רבות, חלקן לא עובדות באתר נשים כמוני, חלקן באות מבית פחות פתוח משלי – שאפילו לא מעזות לשאול את השאלות, שיובילו אותן למסקנה שהן פמיניסטיות.

 

הן רואות בתקשורת רק את מה שמראים בתקשורת, שזה אף פעם לא הדברים הלא החלטיים, המהוססים ומלאי המחשבה, אלא רק הדברים הנחרצים, הקיצוניים ומעוררי הריב, וחושבות שעל זה מדברים כשמדברים על פמיניזם.

 

כי בעוד שכולנו יודעות מה הבעיה – הפתרון כנראה עדיין לא הגיע. אנחנו יודעות שאסור לשאול אותנו אם אנחנו בהריון בראיון עבודה, אבל לא יכולות להתעלם מהמצב שאנחנו לוקחות שלושה חודשים לחופשת לידה. זה אולי כורח המציאות, אבל צריך לדבר על זה. אנחנו אולי יודעות שמותר לנו לעבוד, ולשאוף, ולנסות להגיע כמה שיותר גבוה – אבל עדיין מחזיקות בשני שמות משפחה, כשבן זוגנו מחזיק בבטחה בשמו האחד.

 

יש הרבה דברים לא פתורים גם בחייהן של פמיניסטיות פשוטות כמוני, ושאלות שאנחנו מאוד רוצות לשאול, אבל מפחדות לאבד את אותה תגית שנשים רבות בכלל לא רוצות לענוד אותה.