"יא אללה, המכונית שלו שרופה לגמרי. קול". אל תגידו לי, גולשים שהם הורים, שלא שמעתם אתמול בערב או היום בבוקר את המשפט הזה מאחד מהילדים שלכם. מכוניתו של אחמד ג'עברי אכן שרופה לגמרי. תוצאה של הטיל המדויק שפגע בו וחיסל אותו, את רמטכ"ל החמאס, האיש שמרוב דם, לא רואים לו אפילו את הזרועות.

 

 

 

 

מאז אחר הצהריים של אתמול, הטלוויזיה שלנו, תושבי אזור המרכז שלא חיים במקלט כבר שבוע (או עשר שנים) מוצפת בתמונות: מחד – מכוניתו השרופה של ג'עברי וצעקות הנקמה בעזה, ומאידך את תושבי הדרום המיואשים אך כעת מלאי תקווה יוצאים להתרעננות מהממ"ד ומיד מוחזרים לשם בגלל אזעקת צבע אדום. ומתים מפחד.

 

עוד ב-Onlife:

 

למי שלא חי בדרום מוזמנת הצצה לסרטון שרץ מאתמול בפייסבוק - שצילם fernando rengifo מבאר שבע. 

 

ובאזור המרכז, מתמודדים הורים, כמוני למשל, בסוגיה קצת מבלבלת: הקושי שבלהסביר ובלתווך לילדים בגילאים שונים (אצלי זה נע בין 9 ל-14) את המצב האמיתי ואת המציאות: כי אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מעורבים, שידעו מה קורה, שלא יחיו בבועה חונקת (שהרי גם כך גוש דן הוא סוג של מדינה שחיה לה בסרט משלה),  אבל אנחנו גם רוצים לשמור על שפיות דעתם, על השקפה מאוזנת לגבי דברים שקורים, ועל הליברליות והחשיבה החופשית שכל כך יקרה לנו, לא משנה מה דעתנו הפוליטית.

איך מסבירים לילד בן 9 מה זה חיסול?

אז תקשיב, נתחיל מהפרקטיקה: ירינו עליו טיל מדויק אחרי שסוף סוף הוא יצא מהמחבוא שלו, וחיסלנו אותו.

שקט.

לילד רצות בראש אופציות ואסוציאציות שקשורות ל"טיל-ירי-בום-קול". צריך לעצור את הדיאלקטיקה הזאת ולהסביר לו מה ההבדל בין רצח או הריגה שהם פשע, לפחות בישראל החוקית, לבין חיסול. ולנסות לעשות את זה בצורה יחסית אסרטיבית, בלי לסבך אותו וגם לא את עצמכם.

אתם נאלצים היכנס לנבכי המקרה: מדובר בראש החמאס, האיש שאחראי לעשרות פיגועים, לחטיפת גלעד שליט, להמון דברים איומים ולכך שתושבי הדרום חיים כבר כמה שנים טובות בממ"ד.

"אז מגיע לו למות, נכון?".

נתקעים.

הראש אומר שכמובן מגיע לו למות, כי צריך לעצור את האיש הזה, וזו מלחמה, ובמלחמה יש הרוגים משני הצדדים, וכל דרך היא לגיטימית כדי להגן על תושבי ישראל, ולא רק על תושבי הדרום, כי הטילים האלה גם יגיעו אלינו יום אחד.

נקודה לעצמי: לא לפרט עדיין לילד שהטילים יכולים להגיע לפה.

אבל המצפון הארור הזה, שיושב כנראה פיזית ליד הלב, נורא מפריע לתזה: זה האיבר האידיוטי הזה שמנע מכם בעבר לקנות לילדים אקדחי צעצוע בצעירותם, שגרם לסירוב לקנות להם מתנות כגון משחק פלייסטיישן עם יריות/פצצות/הריגה (ולפעמים נכנע, לגירסאות אחרות).

 

זה גם אותו איבר שדואג לחברים שגרים במושב ליד עזה, שמעריץ אותם על עמידותם, ומתעצבן כשמגלה שתקציבים עצומים זורמים למקומות הלא נכונים ולא אליהם ולמיגון של הפעוטון המושבי.

הפגם הנורא הזה תמיד גרם לכם להסביר לילדים איך מרגיש הצד השני: אחרי ריב עם חבר מהכיתה, אחרי ויכוח ביניכם בו הטלתם וטו על משהו שהוא מאוד רצה, וגם כשיש מלחמה.

כי לכל סיפור יש שני צדדים, ולכל חיסול יש גם צד שאנחנו לא יכולים להתעלם ממנו – זו הריגה. לגיטימית או לא? לכי תסבירי לילד בן 9 איפה עובר הגבול הלגיטימי של הרג אדם – כשאת בעצמך עוד לא סגורה על זה וכבר שנים מתנדנדת בין "יאללה שימותו כולם"  (בהקצנה מטאפורית) לבין "זו ממש לא הדרך למצוא פתרון לבעיה הזאת".

סליחה, אבל פחחחח

אם חשבתם שתמצאו עצה הורית נפלאה לאיך להסביר לילד מה זה חיסול, מצטערת על האכזבה. אחרי שנשאלתי את שאלת "אבל הגיע לו למות, נכון" – הסתפקתי במשיכת כתפיים ובמשפט "אני לא יודעת אם הגיע לו למות. בוא נאמר שהוא לא היה מלאך, הוא עשה הרבה דברים שהוא ידע שהוא יצטרך לשלם עליהם מחיר כבד יום אחד, ואני שמחה שהוא לא איתנו יותר".

ויתרתי על ההמשך: שאני לא יודעת אם אחריו לא יבוא מישהו גרוע יותר, שאני מקווה שהחיסול הזה לא יביא לכניסה של עשרות אלפי חיילים לעזה, שאף הורה לא יצטרך לכסוס ציפורניים ולדאוג אם הילד-החייל יחזור בשלום משם, שהילדים והמבוגרים בדרום יוכלו, יום אחד והלוואי בקרוב, לצאת מהממ"דים ולסגור אותם סופית והרמטית.

למה ויתרתי? בכל זאת, זה ילד בן 9. הוא לא היה אוכל ממני בולשיט כזה. גם מבוגר שהיה שומע את ההמשך שלי היה עושה לי פחחח.