מבצע עמוד ענן יצא לדרך, הדרום מקבל עכשיו רייטינג שיא, ובשבילי זו הזדמנות להעלות למודעות את חיי היומיום כאן. בדרום יש חיים פסטורליים בנוף עוצר נשימה, אווירה קהילתית ותומכת ותחושת התפתחות ותנופה, אבל הם מתנהלים בתוך חירום שכבר הפך לשגרה בלתי נתפסת. אחת הנקודות הקשות והמורכבות ביותר בשגרת החירום הזו היא המחיר הכלכלי שאנחנו, הנשים, משלמות.

 

עוד ב Onlife:

 

איך מערכת החינוך מושבתת אבל שאר המערכות עובדות?

מערכות חינוך נסגרות בעוטף עזה חדשות לבקרים. ירי קסאמים, גראדים ופצמ"רים הוא שגרתי כל כך בתקופה האחרונה, עד שכמעט ולא עבר שבוע מאז פתיחת שנת הלימודים בו צה"ל לא ציווה על סגירת מסגרות החינוך. ומאז פתיחת השנה האקדמית, המצב רק הלך והחריף מכללת ספיר סגרה את שעריה יותר מפעם אחת לסטודנטים. עד כה הכל, לכאורה, בסדר, נכון? הרי תבואו ותגידו לי "מה את רוצה? שילדים יפגעו? האם שווה שסטודנטים יסכנו את חייהם בשביל עוד נקודה אקדמית?". ואני אענה לכם שהצדק עימכם. אין טעם לסכן חיים.

 

במקביל, החיים התעסוקתיים ממשיכים כרגיל – מרכזי הקניות פתוחים, משרדי הממשלה והרשויות נותנים מענה כרגיל, הבנקים, האוניברסיטה, המכללה, מסעדות ובתי קפה, עסקים קטנים וגדולים – כולם ממשיכים לעבוד. המסקנה המתבקשת היא שחיי ההורים העובדים כנראה שווים פחות. ואם לא שווים פחות, אז לפחות המחיר הכלכלי הצפוי עקב השבתת המשק במצב כזה הוא כנראה לא מאד גבוה.

 

מישהו משלם את המחיר: האמהות העובדות

איך זה קורה? למה המחיר הכלכלי הוא סביר ומקובל? איך נוצר מצב בו יש מחיר כלכלי אבל לא קמה צעקה מצד המעסיקים? התשובה פשוטה. את המחיר משלמים העובדים באופן ישיר. טוב נו, לא עובדים. עובדות. אמהות עובדות.

 

כך זה עובד: מתחיל ירי קסאמים קצת יותר אינטנסיבי מהרגיל, מתבצעת הערכת מצב על ידי הצבא (הרוב גברים ביטחוניסטים עם אוריינטציה צבאית ולא אזרחית), מתקבלת החלטה לסגור את מערכות החינוך. מי יישאר עם הילדים? אין פה שאלה בכלל. ברוב המקרים האישה נשארת עם הילדים בבית (כי היא הרי עובדת במשרה חלקית או שמשכורתה נמוכה יותר או שדרגתה בעבודה פחות קריטית אל מול בן הזוג שלה) והיא משלמת בשעות עבודה, בימי חופש או בהפחתה ממשכורתה.

 

 

זו מציאות חיים שגרתית אצל אמהות עובדות המתגוררות בעוטף עזה (עם זליגה חדשה לערים כמו אשקלון ובאר שבע). זה מחיר כלכלי רגיל שאנחנו משלמות באופן עקבי, חלקנו אולי אפילו לא מודע לכך. עובדות לפי שעות מקבלות זאת "בהבנה" כי אם הן לא עובדות, אז הן לא מקבלות שכר אוטומטית.

 

בתוך המציאות הביטחונית, בה קולות הנשים מושתקים באופן תדיר, אני קוראת לכן להשמיע קול. המציאות הביטחונית מורכבת ברובה על ידי גברים, אבל היא מכתיבה ומשפיעה על חיי נשים באופן ישיר, ומתוך כך יש לנו זכות מלאה להביע עמדה, לדרוש ולשנות את המצב. בחירות 2013 בפתח וזה ידרוש מכולנו לקרוא מצעים של מפלגות באופן מגדרי, לשאול מתמודדים ומתמודדות שאלות נוקבות שקשורות לנשים ולדרוש לא רק תשובות אלא גם עשייה.

 

 

________________________________________________________________

מכתב בנושא שלחתי לח"כים במרץ 2012 ושוב היום (כמה מצער שלא נדרשתי לשנות בו כלום מלבד תאריך):

 

12/3/2012

תאריך מעודכן: 15/11/2012

 

ח"כ נכבד/ה שלום רב,

כפי שאפשר לראות, כבר פניתי אליך בעבר ואני פשוט פונה אליכם שוב, ערב בחירות ואחרי לילות של שינה בממ"ד. ואלו המילים שכתבתי במרץ האחרון:

 

כתושבת הדרום וכאזרחית המדינה אני מוצאת לנכון לפנות אליך בימים אלו, ימים קשים עבור תושבי ותושבות הדרום. זו אינה הפעם הראשונה שהדרום נתון במצב מלחמתי אולם נדמה שלא נעשות מספיק פעולות שתפקידן לאפשר לעורף להביע חוסן, כמצופה ממנו.

ההחלטות להשבית את מערכות החינוך בערים ובמועצות המקומיות השונות מחייבות הסתכלות רב מערכתית. השבתת מערכת החינוך בהכרח גוררת אחריה פגיעה בביטחון הכלכלי של הורי התלמידים, ובאופן טבעי, לרוב נושאות בנטל הנשים. כך אנו נפגעות פעמיים – מחיר המלחמה ואימת הטילים יחד עם פגיעה כלכלית.

נכון לעכשיו (עד שתתקבל החלטה), העובדות שמפסידות ימי עבודה, משלמות על כך במחיר ימי חופשה.

ההצעה שהמעסיקים יספגו את ההפסד היא לא ריאלית ואפשרית אולי רק למעסיקים גדולים ומבוססים.

האם מי מכם מצפה כי נשאיר את הילדים בבית, אלו שאתם בחרתם להשאיר בבית כדי לשמור על ביטחונם, ונגיע לעבודה כרגיל?

העמימות שמתקיימת עד שמתקבלת ההחלטה לפצות את המעסיקים ובכך גם את העובדים פוגעת קשות בתפקוד העובדים ובמורל שלהם (ולכן, גם בחוסן הלאומי, זה שכל כך מתגאים בו).

נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא עובדים שמועסקים בעבודות שמתקיימות גם במצבי חירום – אחים ואחיות, רופאים/ות, עובדים/ות סוציאליים/ות, מד"א, משטרה, צבא, כיבוי אש וכו'. על עובדים אלו יש חובת הגעה למקום העבודה (חלקם גם מוגדרים כעובדים חיוניים במסגרת מל"ח), רבות מהם הן נשים.

ישנו נתק בין פיקוד העורף למל"ח ולרשויות המקומיות בכל הנוגע להפעלת מסגרות חירום לילדי עובדים חיוניים וזריקת אחריות מגורם לגורם. כיום, אין פתרון הולם, ראוי, מתוכנן מראש, למצב בו שני ההורים מגוייסים מתוקף עבודתם.

 

לסיכום, מצבי חירום שכאלו אינם חדשים לנו אולם נדמה שבכל פעם אנו האזרחים, נאבקים כדי להמציא את הגלגל (ואם לומר את האמת, לרוב אלו אנחנו – האזרחיות).

בד בבד עם הקריאה החדשה-ישנה ליישב את הפריפריה ומתן הדעת הנדרש לבעיות התעסוקה והתחבורה שאיזורי הפריפריה סובלים מהן, על הכנסת, בחקיקה ובמדיניות מוסדרת הרואה לטווח רחוק, לדאוג לציבור לא רק בזמני רגיעה אלא גם בזמני מתיחות ולכן יש:

א.      לשמור על ביטחונם הכלכלי של העובדות והעובדים, לכתחילה, ולמנוע מצבי עמימות הנוגעים לתנאי העבודה והשכר במצבי מתיחות. חשוב לציין נדרשת התייחסות לבעלי עסק עצמאי כעובדים שכירים.

ב.      לדאוג מראש למסגרות חינוך שיפעלו במתכונת חירום, במבנים מוגנים וראויים, בנוכחות צוות מספיק (ולקחת בחשבון גם את ילדיהם של אנשי ונשות הצוות החינוכי ולהכניסם למסגרות אלו).

 

אני קוראת לך להרים את הכפפה ולעשות את המעשה הראוי – לדאוג לציבור בפריפריה ולרווחתו בחירום וברגיעה, כחלק מתוכנית כוללת להתיישבות בפריפריה ולא בנפרד ממנה.

 

בברכה,

 

אפרת כהן-נוימן