אני יושבת בבית, ובניגוד לכל אינסטינקט בריא אני מקשיבה לחדשות ולדיווחים מהשטח. ולא משנה באיזה ערוץ אבחר אני שומעת את אותה הפליאה. הכתבות והכתבים מהשטח מדווחים באושר כמעט אורגזמי על הרחובות הנטושים בשדרות, על באר שבע שננטשה כמעט כליל, אך חוזרים ומתפלאים על כך שתושבי תל אביב ממשיכים להסתובב ברחובות כאילו מאום לא קרה. אפילו כוחות השיטור המתוגברים, הדואגים ליידע תיירים חסרי מושג בהוראות הבטיחות, לא מצליחים להבריח את יושבי בתי הקפה לביתם. 

 

עוד ב Onlife:

 

התחרות הלאומית "מי הכי מסכן"

אני קוראת תגובות עולצות של טוקבקיסטים השמחים על כך שסוף סוף תל אביב חטפה קצת. כך יאה לה, לבועה התל אביבית. שתראה מה זה להיות "עם ישראל חי". התגובה הראשונית שלי היא להתחיל להשוות פצעים: מה זאת אומרת? תל אביב לא ידעה פיגועים? לא הוגדרה כאזור סיכון א' במלחמת המפרץ?

 

ואז אני קולטת - למה אני משתתפת בתחרות הלאומית "מי יותר קורבן"? הרי זה בדיוק השיח שמשמר את התוקפנות - כולנו נצופף שורות, לא נעיז להעביר ביקורת על מי שיוצר את המציאות המלחמתית ההזויה הזו, לא נעביר ביקורת על היעדר יוזמות הידברות ושלום. חלילה שנעשה זאת, פן נגביר את חמתו עלינו. להיפך, נצדיק אותו ונכעס על אחינו ואחיותינו על כך שהם לא סובלים כמונו.  נכעס על הבועה החצופה על כך שהיא מעיזה להמשיך לחיות ולא נעצור לרגע בכדי לשאול את עצמנו - מי פה בבועה?

 

 

זו לא בועה, זאת שפיות

תל אביב היא עיר הקטית, מורכבת, שהכל בה נע מרע ונורא למהמם ונפלא. יחד עם פריחת הנדל"ן המזעזעת ויוקר המחייה המכעיס היא עדיין עיר פלורליסטית שיש בה מקום להכל. זו העיר היחידה בה אני יכולה, בכל ערב נתון, ללכת לראות אמן מתחיל בלי גרוש על התחת מופיע בקפה השכונתי, זו העיר היחידה המאכלסת הפגנות שמאל רדיקלי כענין של שגרה, זו העיר היחידה שלא ברור בפורים מי מתחפש ומי מתלבש ככה תמיד, וזו העיר היחידה שבה אני יכולה להדביק לאהובה שלי נשיקה צרפתית באמצע השדרה ולאף אחד זה לא יזיז.

 

יש בה מקום להכל. שדרות רוטשילד בתל אביב (צילום מתוך ויקימדיה)

 

זו בועהזו שפיות! אלו הם החיים! אבל רק בישראל, הפורחת בקורבניותה, תל אביב נאלצת להשאר בועה. בועה של נורמליות, בועה פלורליסטית, מפוצצת באמנות ומופצצת בביקורת מאחיותיה, הערים שכועסות עליה על כך שהיא לא חטפה כמוהן.

 

מתגעגעת לתל אביב אהובתי

אני לא אכנס להתחשבנות כי הקרב הקורבני הזה מעורר בי סלידה. אני רק אגיד דבר אחד: את או אתה, שמרגישים עכשיו כאב וסבל ופחד מצמית. אתם צריכים לכעוס. לכעוס על מי שמשחק בחיים שלכם כמו עם מריונטה. לכעוס על זה שאתם לא יכולים לשבת בבית קפה ביום שישי, לטייל עם העגלה בשדרה, לשחק בגן המשחקים עם הילדה הקטנה, לכתוב, לישון ולהדביק נשיקות צרפתיות ברחוב. לכעוס על מי שמונע מכם לעשות את כל הדברים הקטנים של החיים, כי יש לו בחירות בעוד חודשיים והוא חייב לייצר עוד "מלחמת אין ברירה" כדי לקצור קולות. לכעוס על מי שבמקום לשמור על ביטחונכם הוא מפקיר אותו, ולא ממצה עד תום כל פתרון של הידברות.

 

אז אני יושבת בבית, אבל הוא לא שלי. כי ברחתי מהבועה התל אביבית, מעוז השפיות שלי, שנבקע על ידי טילים מיותרים בקרב מיותר, שנועד לצבור הון פוליטי לאדם מיותר. ברחתי מבועת האוויר והליברליות, מהעיר הפועמת והמרגשת שלי, בגלל שפחדתי. ברחתי ממנה לבועה אחרת, מוקפת באנשים שאוהבים אותי ובשדות ונטולת רעשים מפחידים ואני עצובה ומחכה בכליון עיניים לשוב מחר לתל אביב אהובתי, לבועה שלי. ובעיקר מחכה שהבועה הזו תצליח להתפזר מעבר לגוש דן ולכלות את הילת הקורבנות המסממת.