אני יושבת ברכב ושואלת את עצמי למה חשוב כל כך לתחנות הרדיו השונות לעדכן באמצע השיר שכרגע הייתה אזעקה ביישוביי עוטף עזה. הרי יש שם אזעקות כל הזמן. למה פתאום מדווחים על זה ככה? למה להעלות את רמת הלחץ והחרדה? משהו בי רוצה להתפרץ לשידור שלהם ולהגיד לכולם שהם יכולים להיות רגועים. שהצבא שלנו חזק, שהצבא שלנו מיומן, ושם בשביל לשמור עליהם.

 

עוד ב Onlife:

 

 

המג"ד מתקשר ואומר מילה אחת: תגיעי

גם אני התעדכנתי באמצעי התקשורת לגבי התפתחות המצב בדרום. יום וחצי לפני שהוקפצתי כבר הוצאתי את המדים מהארון ואווררתי אותם. לא שהיה צורך, רק לאחרונה סיימתי מילואים של שבועיים. התחלתי לעשות טלפונים, לחפש מי יכול לשמור על החיות, מי יכול לעזור ללקוחות. יש לי עסק משלי, אני מטפלת בבעלי חיים ומטפלת באנשים בעזרת בעלי חיים.

 

ואז צלצל הטלפון, ועניתי. זה היה המג"ד. "תגיעי". מילה אחת. הוא מכיר אותי לא מהיום, הוא יודע שהוא לא צריך אפילו לשאול אם אני פנויה או יכולה, והוא יודע שגם אם היה שואל, לא היה שומע סירוב לעולם. "מגיעה" עניתי. והוא ניתק. מילה אחת. לא צריך יותר מזה במצבים האלה. אני יודעת שהוא לא התכוון למחר בבוקר. הוא יודע שלא צריך לתת לי הכוונות או הנחיות. אני מתורגלת.

 

החיים האמיתיים לא קיימים

בסיריון הקטנה שלי נדחסו חמישה סוגים שונים של בעלי חיים, מוכנים לפיזור לבייביסיטר למשך זמן לא ידוע. עצירה קטנה בתל אביב להוריד אותם ואני בדרך לבסיס. אני בוחרת את השביל הארוך יותר, כי בקצר יש בור בכביש שעוד לא תיקנו, ונכנסת לחנייה הקבועה שלי. נושמת נשימה עמוקה ונכנסת פנימה. לא שומעים כלום חוץ מצלצולים של טלפונים. אני רואה מולי את הקצינים האחרים, ניגשת לקבל תדריך ולבדוק מה המצב, ותוך דקות אני שוכחת שיש עולם בחוץ.

 

הכל עומד מלכת. קשה להסביר את זה אבל להיות במילואים כאלה זה כמו להיכנס למכונת זמן שלא יודעת להחזיר אותך אחורה או להקפיץ אותך קדימה - רק לעצור הכל. תחת עומס כזה של משימות, אין לך אפשרות לתחזק את החיים האמיתיים, לשמור גם על מה שקורה בחוץ. אני שמה לי תזכורות בטלפון להתקשר כל כמה שעות לבדוק אם התוכים אכלו ואם הכלבה יצאה, אבל ברור לי שכשהתזכורת הזו תצלצל אני אכבה אותה ואבטיח לעצמי שאעשה את זה מאוחר יותר.

 

 

המחיר שמשלמים

אני מגויסת כל הזמן. הפסדתי כבר שני מקומות עבודה ועכשיו, עם העסק העצמאי, זה לא פשוט בכלל. כשעצמאי יוצא לחופשה הוא מאבד בערך 25% מהלקוחות שלו. כשעצמאי יוצא למילואים הוא מאבד כמעט 35% מהלקוחות. בזמנים כאלו אנשים מנסים, במודע או לא, לשמור על השגרה שלהם כמה שיותר, גם אם זה אומר להחליף איש מקצוע טוב שהם מרוצים ממנו.גם ככה קשה להיות בעל עסק בישראל, וקשה עוד יותר להיות אישה בעלת עסק, אבל אני מבינה. אף אחד לא עושה את זה בכוונה ואני לא לוקחת את זה אישית.

 

לסיים משמרת (15 שעות או 35, זה לא משנה) ולחזור הביתה לנוח, תמיד היה סוג של דיסוננס. קשה לי מאוד לעבור מכובע המ"פ לכובע האזרחית, כי ברגע שאני יוצאת מהש"ג מתחילה לעלות האשמה. יש עוד כל כך הרבה דברים לעשות, יש אזרחים שעוד יורים עליהם והנה, אני נוסעת הביתה לבחור בין סבון בריח דבש לסבון בריח פירות יער. הפעם האשמה איננה. אני נוסעת הביתה וגם על העיר שלי נופלים טילים, וגם אני שומעת את האזעקות ברחוב, ולא רק במחשב בחמ"ל. ואני לא יודעת מה מלחיץ יותר - לשמוע את כל האזעקות של כל המדינה כל הזמן, או לשמוע פעם בכמה זמן רק את האזעקות שמעל הראש שלי, ממש פה.

 

להכנס לתוך מכונת זמן שעוצרת הכל. עינבל סרטר וחברות במילואים

 

מרגיע להכיר את האנשים שדואגים לי

אני יושבת ומחכה למים חמים. אזעקה. מאחר שהקפיצו אותי ואין לי מושג לכמה זמן, השארתי את התוכים אצל אימא, ואני חוזרת מהמשמרות אליה, כדי להיות איתם ולנוח. זה בית ישן ופרטי. אין ממ"ד ובטח שאין מקלט ציבורי בקרבת מקום. אני מסתכלת ימינה ושמאלה על הסלון ומגלה שאני כבר יושבת במרחב הכי מוגן שיש. אז אני נשארת לשבת, כי התוכים פה איתי בסלון וגם הכלבים ואין עוד אף אחד בבית. אז מה יש לי לקום?

 

הפיצוצים נשמעים מבחוץ, אח"כ יספרו שזה היה יירוט, אבל אני פשוט נשארת לשבת באותו מקום, מול המחשב, עוברת על תמונות שתייגו אותי בהן מסדנה של כלבים שהשתתפתי בה ועכשיו נראית כאילו הייתה בגלגול אחר. אני חושבת על האנשים שגרים במרכז והרשימה ארוכה מדי בשביל להתקשר לכולם, וזה גם ככה לא חשוב כי הקווים קרסו. אני חושבת על האנשים שבטח חושבים עלי עכשיו. אני חושבת על הפיצוצים ששמעתי ורואה בעיניי רוחי את התרחישים שבטח קורים עכשיו בחמ"ל, מנסה להיזכר בסידור המשמרות. מי מתפעל עכשיו את האירוע שמעל הראש שלי? זה מרגיע להכיר את האנשים שאחראים לזה, כי אני יודעת בלב שלם שכל אחד מהם יותר מקצועי מהשני.

 

מעניין אם היו נפגעים. שוב הקונפליקט בין האזרחית לבין הקצינה. בין זאת שרוצה לנוח בבית (בחרתי בסבון בריח פירות יער, אגב) לבין החלק בראש שמריץ סדר פעולות ומה צריך לעשות עכשיו. הגיע הזמן לעזוב הכל וללכת להתקלח, המדים מגוהצים שוב, מסודרים על הכיסא. כאילו אין בהם שום כוח עד שלא לובשים אותם, וגם קצת להיפך. ברגע שהכפתורים נסגרים נדלק איזה מתג שמפעיל את כל תחושות האחריות והגאווה, שקיימות בדרך כלל בשקט.

 

אף חופשה בהוואי לא תחליף את המילואים האלה

זה לא נעים לשמוע את השריקות והפיצוצים, ולדעת בדיוק מה קורה, אבל בלי אפשרות לדבר עם המשפחה והחברים. הדבר הראשון שבא לך לעשות זה לעזוב הכל ולעשות טלפונים, לראות שמי שאת אוהבת בסדר. אבל אי אפשר כי דווקא אז יש הכי הרבה עבודה ואת חייבת לאסוף את עצמך ולתפקד כי הרבה תלוי בך, והרבה אזרחים צריכים אותך.

 

את חייבת לחכות שהכל יהיה רגוע, כדי לקחת 5 דקות של אוויר.ואז, ב- 5 דקות האלה, את עושה טלפונים וסמסים, ותוך כדי מריצה בראש את כל המשימות ואת כל החיילים שהתפרקו ותוהה אם הם בסדר ומזכירה לעצמך לבדוק אם החיילת שבחדר אכלה וכמה כוח אדם יש לך וכמה הוא שחוק ואיך אפשר לשחרר חלק אם בכלל אפשר. יש לך 5 דקות לכל זה, וזה מספיק.

 

ואז חוזרים פנימה וממשיכים להזיז דברים, ובמבט אחד פתאום כל התמונה נתפסת לשנייה בשדה הראייה, הממשי והרגשי. וזה הרגע שיודעים שאת המילואים האלה לא יחליפו גם 10 חופשות בהוואי. מילואימניקית גאה. מאוד.

 

שיהיה לכולנו לילה שקט.