חלק ניכר מכם היו מעדיפים שהטור הזה לא יפורסם כלל. למעשה, הייתם מעדיפים שבמקום לכתוב את הטור הזה, אשכב כעת מתחת לכמה בלוקים שהונחו עליי באדיבות חברה קדישא – וזה עוד כשאתם במצב רוח נדיב. בשאר הזמן אתם מאחלים לי להיאנס קבוצתית, להירצח בדקירות, לפתח גידול ממאיר באיבריי הפנימיים או סתם להיות מגורשת אל מקום שבו הם לא תיאלצו לראות, לשמוע או לקרוא את מה שיש לי לומר.

 

עוד ב-onlife:

 

בשלב זה אפשר היה לחשוד שאני חברה בכת השטן, ניאו-נאצית, מתעללת סדרתית בחתולים או סתם מעלימת-מס כפייתית. אבל בעיני חלק הולך וגדל מהישראלים ונבחריהם בכנסת, אני יותר גרועה מכל אלה: אני שמאלנית.

 

כמה שאתם אוהבים לשנוא אותי.

אני הדבר היחיד הבטוח בחיים שלכם. אני תמיד אחכה לכם, רגע לפני שתעצמו את העיניים בלילה. אני אהיה שם ואזכיר לכם את כל מה שאתם הכי לא רוצים לדעת:

 

שאנחנו לא בסדר.

 

שהמציאות שאנחנו חיים בה היא מציאות מעוותת.

 

שלמרות כל מה שאנחנו אומרים לעצמנו, למרות כל מה שראשי הממשלות שלנו אומרים לאו"ם מדי קדנציה, למרות כל ועדות החקירה מטעם עצמנו שהוציאו אותנו צחים כשלג - אתם יודעים עמוק בפנים שזה לא עובד.

 

עכשיו תגידו לי - מה, הרי נסוגנו, החזרנו להם הכל, יצאנו משם, מה הם עוד רוצים?

אז הנה, רק בשביל התזכורת - ישראל יצאה מעזה ללא הסכם, למרות שיכלה לעשות זאת. כשיצאה, נעלה מאחוריה את השערים: ישראל מונעת כל גישה לרצועת עזה או יציאה ממנה דרך הים והאוויר. מאז יוני 2007 חל איסור על שיווק סחורות מהרצועה בישראל ובגדה המערבית וכן נאסר כמעט לחלוטין על סחר עם חו”ל (כלומר – אחרי שנים שהייתה תלויה בישראל, נאסר על עזה לסחור עמה, אך גם עם כל מדינה אחרת).

 

האם באמת לא אכפת לכם שיש בצה"ל אדם שתפקידו להחליט כמה קלוריות יזכה לאכול תושב עזתי ביום? האם אתם באמת מאמינים שישראל - שמונעת לעיתים קרובות אספקת דלק לרצועת עזה ובכך גם מונעת ממנה ייצור עצמאי של חשמל – רשאית לנתק את עזה מהחשמל? האם אתם באמת מאמינים שאפשר "למחוק", “לשטח", “להשמיד", “לתת לצה"ל לנצח" את רצועת עזה? האם אתם מאמינים שאפשר לעשות זאת, ועדיין מאמינים שאתם בני אדם? אתם מאמינים שאיזשהו עם במצב דומה למצבו של העם הפלסטיני לא היה מתקומם?

 

אני מרגיזה אתכם

עכשיו תגידו לי "מה את דואגת לערבים, תדאגי ליהודים!”. אבל גם בלדאוג ליהודים אני מרגיזה אתכם. למה? כי כשמאלנית (מזדיינת, יוסיפו המהדרין) אני מסרבת להתעלם מהעובדה שיהודים שעלו מאתיופיה מושלכים לגטאות בקצות-הפריפריה. ששיטה כלכלית מכוונת ומתוכננת ע"י ממשלות שאנחנו בחרנו גוזרת על 99% אחוזים מאיתנו חיים של עבודה קשה בשכר נמוך, זקנה עלובה ומוות בעוני. שהשכלה ראויה ושירותי בריאות טובים ניתנים פה רק למי שיכול לשלם עבורה, והרבה. שנשים מוכות ונרצחות בישראל על בסיס קבוע מבלי שאיזשהו שינוי יחול בשיטת הענישה.

 

שהסכמים קואליציוניים משמרים העברת-כספים טפילית למגזר אחד שמוגן היטב ע"י נציגיו מפני כל אפשרות של בחירה. שאחת לכמה שנים מגיעה "מלחמת אין ברירה" שמצילה את ישבניהם של כמה נבחרים עד הפעם הבאה. שמלחמות מיותרות כאלה נפתחות מבלי שלישראלים שסובלים מהן יש אפילו מיגון ראוי מפני מתקפת-הנגד (תשאלו את תושבי באר שבע!).

 

אני רואה את כל זה, וזה מכעיס אתכם – כי גם כשאני "דואגת ליהודים" זה לא בדיוק כמו שאתם רוצים, אלא קצת אחרת. אני המנוולת שמצביעה בכל פעם על הפצע הכי כואב, על הריקבון הכי מצחין שבתיבת הפנדורה הישראלית.

 

כשאתם מטיפים לי "עניי עירך קודמים" אתם בעצם מאשרים לעצמכם להתעלם מכל מי שהוא לא אתם. כי בינינו, "עניי עירך קודמים" היא ססמה מצוינת שמטרתה היא אחת ויחידה: לטשטש את העובדה שאתם לא דואגים לאף אחד מלבדכם. לא בעירכם ולא בכלל. אתם מבקשים ממני לעשות את אותו דבר – להסתמם מדי ערב מול מסך מלא ריאליטי מנותח-פלסטית, להריע היום לכוכבים נולדים שידעכו מחר, להצביע למי שיודע כבר עכשיו שאין לו אופק להציע. לבלוע ולשתוק. אמונה עיוורת, גם על פי תהום. ואני מסרבת.

 

גרוע מכך: אני אישה-מסרבת.

 

מסרבת לקבל כפשוטה את תפיסת העולם הזו, לפיה מותר לי לדבר רק עם מי שהגבר (או ראש הממשלה) שלי מחליט שמותר לי.

 

מסרבת לומר "אמן" אחרי גברים שקובעים בשבילי עם מי להתחתן או לשכב או לעשות ילדים, לפי העורלה שיש-או-אין-לו, או לפי סבתא שלו מלפני שלושה דורות.

 

מסרבת להאמין שמלחמה היא דרך החיים האפשרית היחידה שלנו. מסרבת לשתוק כי "שקט יורים" או כי יש משהו יותר חשוב (וכשזה מגיע לנשים, תמיד יש משהו יותר חשוב).

 

אני מסרבת להסכין עם חיים על החרב, עם הדרישה ללדת ילדים יהודים כדי שיוכלו בבוא היום להתגייס לצבא של יהודים כדי לשלוט במיליוני לא-יהודים. מסרבת להתרגל למחשבה שעובדת היוולדי לעם היהודי הופכת אותי לעדיפה באיזושהי צורה על פני מי שאינו בן לעם הזה.

 

מעל לכל, אני מסרבת לאפשר לכל אדם אחר להחליט במקומי על הנעשה במשפחתי ובאהבתי, בגופי, מוחי ונפשי.

 

וזה מה שמפחיד אתכם, בעצם.