כבר שישה ימים שיש לי גוש בגרון. כתל אביבית ותיקה למדתי יפה להדחיק ולברוח לוודקה וסרקזם, אבל בלילה לפני השינה, זה תמיד חוזר ולא נותן לי לישון. אני כותבת עכשיו בשש בבוקר. אתמול נרדמתי בשבע. ניסיתי לשאול את עצמי שוב ושוב: למה הפעם המלחמה הזאת מטרידה אותך כל כך? האם זה בגלל שיש לי משפחה בדרום? ממש לא, הם כבר ספגו מהלומות. האם זה בגלל שהפעם הטילים מגיעים עד לתל אביב? ממש לא, כשיש אזעקה אני בעיקר מתעצבנת שזה מקשה עלי לדבר בטלפון. האם זה בגלל הקרבה לבחירות וריח האינטרסים הפוליטיים? ממש לא, אחרי שנה בנבכי המחאה החברתית כבר מתרגלים. 

 

עוד ב Onlife:

 

"אתם מתעצבנים כי עכשיו אתם המיעוט"

אז למה כן? בגלל השנאה. ואני לא מדברת על השנאה לתושבי עזה, למרות שהעיוורון המוחלט אפילו לאפשרות שילדים חפים מפשע מתים דוחה אותי, זאת תמימות לחשוב שבזמן מלחמה יכולה להיות לך אמפתיה לאויב שלך, ואני בספק אם אי פעם התחילה מלחמה כשאחד הצדדים חש: הם טובחים בנו, אבל גם הם מסכנים. זה כמעט לא אנושי עבור רוב האנשים להכיל את המורכבות הזאת. אז מה כן השתנה הלילה הזה מכל הלילות?

שנאת השמאלנים. שנאה שמתבשלת בישראל טוב טוב זה זמן רב, ועכשיו היא כבר לא רק מנת חלקם של מצביעי מרצ, אלא ניתנת מלוא החופן למי שרק מעז לחשוב, לצייץ, לסייג, לזייף תו אחד במנגינה.

 

אני נזכרת בכתבה ששלחו אותי לעשות לפני 4 שנים, בעקבות תוצאות הבחירות וההצלחה של ליברמן. הייתי אז כתבת בטיים אאוט, אולי העיתון השמאלני ביותר, והעורך שלח אותי לכתבה שכותרתה: איך זה להיות ימני? היא שלא התלהבתי, ועד היום זאת אחת הכתבות שאני הכי מתביישת בהן. אבל זכור לי ממנה משפט שאמר לי ח"כ אורי אורבך בלשכתו: "אתם מתעצבנים כי עכשיו אתם המיעוט". כשחשבתי שמשהו ימני לא לגיטימי המשפט הדהד בראש, וניסיתי להימנע מהביטוי פשיסט, כמו שלא רציתי שיכנו אותי עוכרת ישראל.

 


נהיה מפחיד להביע דעה מנוגדת לדעת הרוב. שיר נוסצקי
 

עכשיו יש אותנו ואותם. ובעולם כזה הכל מותר

כבר לא מדובר בשולחן פופוליטיקה עם 7 מיליון משתתפים, בו ויכוחים אדירים מסתיימים בלחיצת יד. עכשיו יש אותנו ואותם. הם ואנחנו. השמאלנים ומי שלא שמאלני. ובעולם הזה שאתה מחלק את העם שלך לאויבים וחברים הכל מותר: לאחל למי שלא מסכים איתך למות, לבקש סרטן למי שחולק עליך, להיות ח"כ בכנסת ישראל ולקרוא בפומבי לגרש את כל השמאלנים הבוגדים לעזה, כפי שעשה השבוע בהפגנה מיכאל בן ארי. אני לא זוכרת אי פעם ח"כ מהשמאל שקרא לגרש מהארץ את כל הימנים, בטח שלא לעזה.

 

 

שלילת הזכות לדעה שונה היא סכנה, אבל מסוכנת יותר העובדה שהרוב אדיש, ואפילו משתתף בחגיגה.ומי שדומם – מפחד. הדוגמה החזקה ביותר היא הפריימריסטים של מפלגת העבודה, חלק גדול מהם מחזיקים בדעות שמאלניות והתנגדו נחרצות למלחמות עבר, אבל עכשיו הם מיישרים קו עם השורות – כי מי רוצה לעבור את מה שעברה בר רפאלי? במיוחד כשאין לך אפשרות להתפרנס מעבודות בחו"ל.

השמאלנים כבר נמצאים בכלא פנימי

זה נכון, במשך כל הקדנציה הזאת המילה דיקטטורה נזרקה לאוויר כמעט על כל חוק, כמעט על כל התבטאות. אבל נקודת האל חזור לדיקטטורה היא לא שליטה של השלטון באמצעי התקשורת, לא חוקים שמרחיבים את סמכויות ראש הממשלה ולא אמירות גזעניות. נקודת האל חזור היא כשנהיה מפחיד להביע דעה מנוגדת לדעת הרוב. כשאתה כבר עושה לעצמך פילטר פנימי, מעדן את הדעות שלך, נזהר, מתנצל "זה לא שאני שמאלני", גם בלי להיות איש ציבור. שמאלנים בישראל הפכו להיות מיעוט נרדף. אז בינתיים עוד לא עבר חוק ששם אותם בכלא, אבל הם כבר נמצאים בכלא, בכלא פנימי. ופתאום אין אופוזיציה, ואפילו בתקופת בחירות כמעט כולם מנגנים את אותה מנגינה.

אני דואגת ומפחדת מהמסלול שאנחנו הולכים בו.

ולאורך כל המחאה אמרתי תמיד "אני לא יודעת כמה אני שמאלנית", כי באמת הדעות הפוליטיות שלי מורכבות מדי, ולא מצאתי מפלגה בשמאל שהרגשתי שמייצגת אותי לגמרי. ובבחירות האחרונות הצבעתי לציפי לבני. אבל במסלול הנוכחי זה כבר נהיה עקרוני לשים גבול אדום. בעולם בו ח"כ מהימין גאה להיות פאשיסט, אני גאה להיות שמאלנית. גם אם זה אומר שתשלחו אותי לעזה.