אלו ימים לא קלים, ימי עמוד ענן ופיגועים, וזה מרגיש כאילו זה לא הזמן לציין את היום הבינאלומי למאבק באלימות נגד נשים. שוב הסלמה, שוב רוחות מלחמה, שוב מדינה שלמה משתתקת בפחד. טווח הטילים מתרחב, ואזרחים נוספים חווים את החיים תחת טרור: חרדה, אי וודאות, חוסר אונים ודריכות מתמדת לקראת פגיעה. "המצב הביטחוני", כפי שאנחנו רגילים כל כך לכנותו, קוטע שוב את שגרת החיים הרגילה בפסקול של אזעקות - משדרים  מיוחדים - פרשנויות - ושוב - אזעקות - ועכשיו - לעדויות. יש סכנה קיומית, ואנחנו כבר מכירים את הנוהל: כרגע הביטחון הוא מעל לכל.

 

עוד ב Onlife:

 

 

ביטחון של נשים פחות חשוב מבעיות ביטחון

אבל מה שאנחנו נוטים לשכוח, גם כשקולות ההפצצה דוממים, הוא שהמושג ביטחון אינו מתייחס רק לאיום הלאומי. עבור נשים, החוויה של חיים בביטחון אינה מובנת מאליה גם בעיתות שלום, ומרחב מוגן הוא לעתים בגדר פנטזיה, עם או בלי איום הטילים. נשים חשופות לאלימות יומיומית - פיזית, מינית, רגשית, כלכלית - החל בהטרדות ברחוב וכלה ברצח על כבוד המשפחה. הטרור שחוות נשים הוא אותו טרור: חרדה, אי וודאות, חוסר אונים ודריכות מתמדת מחשש לתקיפה. רק שבמקרה הזה הטרור קיים דווקא במקומות שאמורים להיות מרחבים מוגנים – בבית, בבית הספר, במקום העבודה. האויב שהוא חבר, כמו שפורטיס אומר.

 

בדומה לתחומים אחרים בהם נשים נתפסות כמיעוט סקטוריאלי, תת אוכלוסייה שיש לסייג מכלל האוכלוסייה (אחרי הכל, יש כדורסל ויש כדורסל נשים), כך גם ביטחון של נשים נתפס כבעיה סקטוריאלית ושולית. נדמה כי תמיד יש משהו דחוף יותר, חשוב יותר, "ביטחוני" יותר

על הפרק. הנה, רק לפני כמה ימים נרצחה אשה בדקירות באופקים, ככל הנראה על ידי בן זוגה. לא, זה לא הגיע לכותרות, שמעתי על זה במקרה מחברה. יכול להיות שביטחון של נשים הוא בעצם לא בעיה כזאת גדולה?

 

ובכן, בטח שלא כרגע, כשיש בעיות של ביטחון. לזה נגיע אחר כך, אם יישאר זמן וכוח. אבל באוטופיה הפמיניסטית שלי, חיים בביטחון יהיו חשובים כל ימות השנה, ויהיה משרד ממשלתי שכל תפקידו לדאוג לחיים בביטחון של כל אזרחיות ואזרחי המדינה. שניה אחר כך אני נזכרת שבעצם יש כבר משרד כזה – המשרד לביטחון פנים.

 

פרספקטיבה למושג "חיים תחת טרור"

ממש לא מזמן פורסם ב"הארץ" מדד האלימות נגד נשים של המשרד לביטחון פנים. מהנתונים שבה ועולה התמונה הכואבת של "המרחב המוגן" של נשים: בשנים האחרונות שליש מהנשים שנרצחו – נרצחו בתוך ביתן. 40% מהמקרים של תקיפה מינית שדווחו התרחשו בביתם של הקורבן או התוקף, ו-10% נוספים במוסד חינוכי. לפי סקר שנערך בינואר 2012, 76% מהנשים היהודיות ו-79% מהערביות דיווחו כי הן חיות בחרדה מתמדת מפני תקיפה מינית. לפי הסקר אחת משלוש נשים בישראל תותקף מינית במהלך חייה. מדובר בשישית מאוכלוסיית ישראל , כן? כ-1,200,000 נשים יותקפו מינית במהלך חייהן. הנתונים הללו בהחלט נותנים פרספקטיבה למושג "חיים תחת טרור".

 

אם יש לכם עכשיו איזושהי תקווה שלפחות המשרד לביטחון פנים מכיר בטרור המופעל כלפי נשים, נכונה לכם אכזבה. למרות חיפוש נרחב לא הצלחתי למצוא באתר של המשרד לביטחון פנים התייחסות רשמית אחת (!) לאלימות כלפי נשים. לא ב"מדיניות", לא ב"מבנה המשרד", לא ב"חלוקת התקציב", לא ב"תכניות למניעת פשיעה ואלימות", לא ב"נושאים א'-ת'". אפילו לא אחת. אלימות כלפי נשים, המשפיעה באופן ישיר על חייהן של מחצית מאוכלוסיית ישראל, אינה נמצאת כלל על סדר היום של המשרד האמון על ביטחונן ("גיבוש ויישום התוכנית הלאומית לצמצום הצריכה הבלתי אחראית של אלכוהול", לעומת זאת, דווקא כן נמצא שם. רק לשם השוואה).

 

לדרוש מהמדינה פתרון גם לטרור היומיומי

עם פרוץ המחאה החברתית בקיץ 2011 התחלנו להעלות לסדר היום את השיח החברתי. הבנו שאנחנו אלה שצריכים וצריכות לקבוע את המדיניות, שעלינו לקחת חלק פעיל בקביעת סדרי העדיפויות. גם כאן הגיע הזמן לשנות את השיח: אלימות כלפי נשים אינה בעיה סקטוריאלית או שולית, היא בעיה לאומית, שדורשת מענה ברמה הלאומית. טרור המופעל כלפי נשים מאיים לא פחות מטרור הטילים, ומחייב פעולה אקטיבית של המדינה לצמצומו, בדיוק כפי שהיא פועלת בזירה המדינית.

 

ב-25.11 יצוין יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים. זאת הזדמנות נוספת בשבילנו לצאת מהבתים שלנו, מהמרחבים ה"מוגנים" שלנו, אל הרחוב (הלא מוגן גם הוא), ולדרוש מהמדינה ביטחון יומיומי – לא רק מפני טילים – אלא מפני האלימות שהיא מציאות חיינו. ההזדמנות הבאה אחריה תהיה ב-22.1.12 – בקלפי – במקום בו יש לנו את מירב ההשפעה על קביעת סדר היום הלאומי. 

 

  • היום, ה-25.11.12 בשעה 18:30 ייצא מכיכר רבין בת"א מצעד לציון יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים. מוזמנות ומוזמנים להצטרף. לדף האירוע בפייסבוק

הכותבת היא רכזת חינוך במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב