ביום שלישי הציגה מפלגת יש עתיד את הנשים ברשימה, באירוע מתוקשר בבית העיתונאים בתל אביב, תחת הכותרת יש עתיד עם נשים. יש משהו חיובי במתן יחס מיוחד ודגש על הנשים ברשימה. כלומר, מצד אחד הרי כולנו יודעים שכל מי שצריך יחס מיוחד, יום בינלאומי ואיזו ועדה מיוחדת לקידום מעמדו – נמצא הרחק מאחור. מצד שני, בואו נודה על האמת – נשים אכן נמצאות הרחק מאחור, לפחות בכל הקשור לייצוג במאגרי הון-שלטון. יש משהו מאד מעודד בעובדה שמפלגה נוספת צועדת בעקבות מפלגת העבודה, ועורכת מפגש מיוחד עם הנשים ברשימה, משום שזה מעיד על מגמה, על מודעות, על הבנה שיש לכך חשיבות. גם לייצוג הנשי במפלגה, וגם לקול הנשי.

 

עוד ב Onlife:

 

 

לפיד: "המאבק הפמיניסטי הוא החשוב ביותר במאה האחרונה"

 

הנשים ברשימה של יש עתיד מרשימות. פרט מעניין נוסף – זאת כנראה אחת הקבוצות המגוונות יותר שראינו על במה באירוע פוליטי לאחרונה. גם אם מדובר רק בעלי תאנה ייצוגיים (ואת זה מוקדם לומר), עדיין נחמד לראות לצד הנשים האשכנזיות מהמעמד הבינוני-גבוה גם נשים שעלו מקייב ומאתיופיה, אישה על כיסא גלגלים וד"ר לתלמוד (ד"ר רות קלדרון), שאף מציינת כי היא חווה בערב הזה היפוך תפקידים נעים, משום שהנשים מדברות ויו"ר המפלגה יאיר לפיד רק מעביר את רשות הדיבור מאחת לשנייה. אבל חשוב לזכור כי מדובר במפלגה בה ליו"ר יש סמכויות מופלגות, גדולות יותר מאשר ברוב המפלגות. מה בדיוק יהיה משקל קולן של הנשים האלה – רק ימים יגידו. 

 

לפני שהתיישב במרכז השולחן נשא יו"ר המפלגה דברים, וגם בנאום שלו היה משהו אמביוולנטי: יאיר לפיד, הדוגמה הכי מובהקת לאנשים עם זכויות יתר, עומד ומציג סוללה של נשים, מדבר על מצוקות של נשים, מסביר לנו שהמאבק הפמיניסטי צריך להמשיך. "הסכנה הגדולה המאיימת היום על התנועה לשחרור האישה היא התחושה שהמאבק הסתיים", אמר. למעשה, לפיד מציין כי בעיניו, כמישהו שמגדיר עצמו כפמיניסט, המאבק הפמיניסטי הוא המאבק החשוב ביותר של מאה השנים האחרונות, והוא רוצה לקחת בו חלק. 

 

מה יהיה משקל קולן במפלגה - ימים יגידו. לפיד והנשים של יש עתיד (צילום: אדר כהן)

 

לפיד הזכיר את הודעתה של ציפי לבני על הקמת התנועה שלה, וקצת קשה שלא לחייך כששומעים את יו"ר יש עתיד מציין כי "מדינת ישראל לא זקוקה לעוד מפלגת מרכז. זה מפצל, זה מחליש את המרכז, וזה בעיקר מיותר". עוד אמר כי "משיקולי אגו הגברת לבני סירבה להצעות שלנו, וזו זכותה, אבל היא תצטרך לשאת באחריות בפני הבוחר הישראלי". יו"ר המפלגה דיבר גם על הרשימה של מפלגת הליכוד, וציין כי "בעשיריה הראשונה של מפלגת השלטון הישראלית, יש רק אישה אחת. נשים הן 51% מהאוכלוסייה, והם מצאו רק אישה אחת להציב בעשיריה הראשונה שלהם".

 

בחזרה לפמיניזם וזכויות נשים: יאיר לפיד מונה מספר בעיות כשהוא מדבר על המאבק הפמיניסטי, כשאפשר, בגדול, לסכם אותן באפליה מגדרית במקום העבודה (פערי שכר ותנאים, בעיקר) ואלימות נגד נשיםהטרדה מינית ועד רצח על כבוד המשפחה). בהמשך תגיד גם כל אחת מהנשים שצריך להעצים נשים ולחתור למען שוויון, אבל כמעט אף אחת מהן לא עוברת מסיסמאות להסבר על פעולות אמיתיות שבכוונתה לעשות. למעט יעל גרמן, ומיד נגיע אליה.

 

 

המפלגה מנסה לזכות בקול הנשי

 

יאיר לפיד מתיישב במרכז השולחן, באמצע שורת הנשים המרשימה הזאת, וגם אם לא היה מתמקם שם כמו ישו בציור הסעודה האחרונה, אפשר היה להרגיש את הנוכחות שלו. כל אחת מהנשים הקפידה לציין כי יש עתיד מציעה פוליטיקה חדשה, שנמאס מהפוליטיקה הישנה, שצריך שינוי ושיח חדש. משהו בביטוי הזה, "פוליטיקה חדשה", מקפל בתוכו את כל הביקורת שמושמעת נגד יאיר לפיד: נשמע מעולה, מלוטש, נראה טוב, אבל לא ממש אומר משהו. בין לבין דווקא נאמרו דברים עם תוכן אמיתי, ולפחות ברמת ההבטחות – המפלגה הזאת מנסה לזכות בקולות הנשים, ובמבחן הראשון היא עמדה. כלומר, עוד לא ניתנה להם ההזדמנות לממש שום הבטחה, אבל ברמת הייצוג מדובר בהישג נאה של 40% נשים ברשימה, ארבע מתוכן בעשירייה הראשונה, וכולן ראויות.

 

האישה שממוקמת הכי גבוה ברשימה (מקום 3 הריאלי) היא ראש עיריית הרצליה יעל גרמן, וזאת נקודת זכות עבור מפלגת יש עתיד בכל הנוגע לזכויות נשים ולחתירה לשוויון. יעל גרמן נבחרה לראשות עיריית הרצליה ב- 1998 מטעם מפלגת מרצ, בתום קמפיין קצר של שלושה חודשים בלבד. היא האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד הזה בהרצליה, ואחת הנשים הבודדות בישראל שכיהנו כראש עיר, ואף פעלה במסגרת התפקיד למען קידום נשים.

 

בתור אישה ששואפת לקדם נושאים נשיים - למה בעצם עזבת את מרצ, מפלגה שמזוהה עם האג'נדה הזאת ועושה רבות למענה?

"האמת היא שאני מרגישה שחזרתי הביתה. אני נולדתי פוליטית במפלגת שינוי של אמנון רובינשטיין ב- 1988, ובמובנים רבים, רובינשטיין הוא המנטור הפוליטי והרוחני שלי. למרצ הגעתי רק כששינוי התפצלה, ב- 93', ואמנון עבר למרצ. אבל תמיד, גם במרצ, הייתי שינוי, זה ידוע. כך שכשמפלגת שינוי נולדה מחדש בדמותה של יש עתיד, מבחינתי זה היה חזרה הביתה. באשר למרצ, מדובר במפלגה נהדרת, וסביר מאד להניח שבהרבה נושאים תהיה הסכמה ויהיה שיתוף פעולה איתה. רק שלדאבוני הרב, היא לא מצליחה לעשות את השינוי שהיא רוצה, שגם אנחנו רוצים, משום שאין לה מספיק כוח. ואני מאמינה שיש עתיד תצליח להביא את המסה הקריטית הזאת".

 

יאיר לפיד במרכז שורת הנשים של יש עתיד (צילום: אדר כהן)

 

 

תכנית אופרטיבית לקידום נשים

 

זמן קצר מאד לאחר שנבחרה לראשות עיריית הרצליה הקימה יעל גרמן את מנהל הנשים הראשון, ובינתיים היחיד, בישראל. מנהל הנשים הוא גוף שמהווה ציר בין כל אגפי העירייה, בכל הנוגע לנשים. כשגרמן רצתה להכניס לימודי מגדר למערכת החינוך, והיא אכן עשתה זאת, מנהל פונה לאגף החינוך. המנהל פתח בשיתוף פעולה עם מט"י כדי לעזור לנשים לפתוח ולקדם עסקים קטנים. מנהל הנשים אף הקים מערך ודגם לטיפול בנשים שסובלות מאלימות, והן מקבלות ליווי מלא וייעוץ משפטי, ולא נוטשים אותן לפני שהן מקבלות צו הרחקה לבן הזוג שלהן. המנהל יצר גם קבוצות תמיכה ומועדוני נשים בחלקים הטובים פחות של העיר, קבוצות לנשים חד הוריות כדי לטפל בבעיות הייחודיות שלהן ועוד פעולות ויוזמות מבורכות. את המודל הזה מקווה גרמן להחיל באופן אזורי בכל הארץ.

 

"ממש כשהתחלתי את הקמפיין להיבחר לראשות עיריית הרצליה, שמעתי הרצאה על מנהלי נשים בגרמניה, וזה ריתק אותי", מספרת גרמן. "למדתי את הנושא והבטחתי שאם אבחר – אקים אחד כזה בהרצליה, וזה אכן אחד הדברים הראשונים שעשיתי", היא אומרת. "לנשים יש את הבעיות הייחודיות שלהן, שלמרבה הצער, הן באמת עדיין אקוטיות ולא פתורות. אני לא מדברת רק על אלימות, אלא על כל הנושא של אפליה. נשים עדיין לא מעריכות את עצמן מספיק, ולא מעיזות להגיש מועמדויות למכרזים, למשל. וכשהן כן, יושבים שם גברים שלא מתביישים לשאול אותן על הריונות וילדים".

 

כאן נוגעת גרמן באחת הנקודות החשובות ביותר: הכרת זכויות. "אחת הרעות החולות בישראל בעיניי היא העובדה שאנשים לא מודעים לזכויות שלהם, וכל הרשויות מתנהגות כאילו זה הסוד השמור בעולם, משהו חשאי", מסבירה גרמן. "במנהל הנשים יושבות כל הזמן יועצות משפטיות, שדואגות ליידע את הנשים מה הזכויות שלהן".

 

איך את רוצה ליישם את זה ברמה הארצית?

"אני חושבת שניתן להעתיק את הדגם הגרמני, וליצור מנהלות נשים אזוריות. לא בכל רשות כי זה עולה כסף, אבל ניתן להקים באופן אזורי. המנהלות האלה יכולות להיות מאד רזות, כי הן משמשות בעצם כציר שמחבר בין אגפי הממשלה, כמו שבהרצליה המנהל מחבר בין משרדי העירייה. עשיתי את המתמטיקה, העלויות הן באמת מצחיקות ולא משמעותיות. וזה הדבר שייתן שיניים לחוק שוויון זכויות.

 

החוק לשוויון זכויות מ- 1951 הוא קצת נכה, כי אין לו שיניים – אין בצד ההפרה עונשים שקבועים בחוק. הוא נכה, מפני שבסעיף 5 הוא השאיר מחוץ לדיון את נושא דיני היישות, שבו יש פגיעה חמורה בזכויות נשים. גם בנושא חלוקת הרכוש בתי הדין הרבניים לא מקבלים את הפסיקה האזרחית. אבל בד בבד עם שינוי החוק הזה, חייבים להקים את המנהלות האלה. כדי שיהיה מי שבודק שהחוק מיושם, וכדי שתהיה כתובת לנשים. להערכתי, שילוב שני הדברים האלה (שינוי החוק והקמת המנהלות ר.ג) – יעשו מהפכה במעמד הנשים בישראל".

 

את לא מוצאת בעיה בעובדה שמספר 2 ברשימה הוא רב (הרב שי פירון)? ליברלי ככל שיהיה, יש סתירה מובנית בין קידום מעמד האישה לבין דת.

"אני חייבת לומר שטרם ירדתי לעומק האמונות של הרב פירון, והוא עדיין לא התבטא בנושא, אבל אני יודעת שהוא מאד ליברל. בכל מקרה, הרב פירון הוא רק אחד מתוך, אני מקווה, 13 או 15 אנשים. כולנו, בטח הנשים אבל גם יאיר לפיד ועופר שלח – כולנו בדעה אחת בנושא הזה".

 

לנשים יש עדיין בעיות ייחודיות. יעל גרמן (צילום מאתר המפלגה)

 

"הבעיה הקשה ביותר בישראל היא חוסר שוויון"

 

למה, בעצם, את רצה לכנסת? האם תתני עדיפות פרלמנטרית לנושא קידום נשים?

"אני רצה לכנסת כדי לקדם שוויון, רק בשביל זה. לא רק לנשים, בכלל. אני רצה לכנסת כדי לוודא שנספיק לחוקק חוקים שיעגנו שוויון זכויות, לפני שהמציאות הדמוגרפית בישראל תאלץ אותנו לוותר על הזכויות שכבר יש לנו. אני רצה לכנסת כי אני חרדה, חרדה שהחוקים האיומים שעוד איכשהו נעצרו בכנסת ה- 18 עברו בכנסת ה- 19.

 

"במבט רחב יותר, מה שצריך זה חקיקה לשוויון. בגרסה המקורית של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הייתה גם המילה שוויון, אבל כדי שניתן יהיה להעביר אותו בכנסת ב- 1992 הכריחו את רובינשטיין להוציא אותה. הוא היה חייב להתפשר וזה בסדר, הוא עדיין הצליח להשיג משהו אדיר, ואני לא רוצה לחשוב איפה היינו אם החוק הזה לא היה עובר. אבל היום אני מרגישה שאנחנו תחת איום, שבתוך עשרים שנה ייאלצו אותנו לוותר גם על מעט השוויון שכן השגנו, ולכן זה בדיוק הזמן להילחם למענו.  

 

"אם תהיה לנו חוקה, או כמה חוקי יסוד נוספים, נוכל לפחות להמשיך לחיות כאן. כי היום מצטיירת תמונה מפחידה – לאט לאט יתחילו להיות כאן חוקים אנטי-דמוקרטיים, שמגבילים את חירויות הפרט, והדור הצעיר פשוט לא יסכים לחיות ככה, הם לא יצליחו למצוא את מקומם ופשוט יעזבו. אז אני אתן עדיפות פרלמנטרית לנושא השוויון (נשים, המוסקסואלים, נכים, ערבים, אתיופים, כל מי שמופלה במדינת ישראל), משום שבעיניי זאת הבעיה הקשה ביותר במדינת ישראל, והיא משליכה על כל שאר החיים במדינה".

 

הנשים ברשימת יש עתיד: יעל גרמן, ד"ר עליזה לביא, עו"ד קארין אלהרר, ד"ר עדי קול, ד"ר רות קלדרון, יפעת קריב, רינה פרנקל, עו"ד פנינה תמנו-שטה

למה, בעצם, את רצה לכנסת? האם תתני עדיפות פרלמנטרית לנושא קידום נשים?

"אני רצה לכנסת כדי לקדם שוויון, רק בשביל זה. לא רק לנשים, בכלל. אני רצה לכנסת כדי לוודא שנספיק לחוקק חוקים שיעגנו שוויון זכויות, לפני שהמציאות הדמוגרפית בישראל תאלץ אותנו לוותר על הזכויות שכבר יש לנו. אני רצה לכנסת כי אני חרדה, חרדה שהחוקים האיומים שעוד איכשהו נעצרו בכנסת ה- 18 עברו בכנסת ה- 19.

 

"במבט רחב יותר, מה שצריך זה לחוקק חוק יסוד שיעסוק בשוויון. בגרסה המקורית שלחוק יסוד כבוד האדם וחירותו הייתה גם המילה שוויון, אבל כדי שניתן יהיה להעביר אותו בכנסת ב- 1992 הכריחו את רובינשטיין להוציא אותה. הוא היה חייב להתפשר וזה בסדר, הוא עדיין הצליח להשיג משהו אדיר, ואני לא רוצה לחשוב איפה היינו אם החוק הזה לא היה עובר. אבל היום אני מרגישה שאנחנו תחת איום, שבתוך עשרים שנה ייאלצו אותנו לוותר גם על מעט השוויון שכן השגנו, ולכן זה בדיוק הזמן להילחם למענו.  

 

"אם תהיה לנו חוקה, או כמה חוקי יסוד נוספים, נוכל לפחות להמשיך לחיות כאן. כי היום מצטיירת תמונה מפחידה – לאט לאט יתחילו להיות כאן חוקים אנטי-דמוקרטיים, שמגבילים את חירויות הפרט, והדור הצעיר פשוט לא יסכים לחיות ככה, הם לא יצליחו למצוא את מקומם ופשוט יעזבו. אז אני אתן עדיפות פרלמנטרית לנושא השוויון (נשים, הומואים, נכים, ערבים, אתיופים, כל מי שמופלה במדינת ישראל), משום שבעיניי את הבעיה הקשה ביותר במדינת ישראל, והיא משליכה על כל שאר החיים במדינה".

למה, בעצם, את רצה לכנסת? האם תתני עדיפות פרלמנטרית לנושא קידום נשים?

"אני רצה לכנסת כדי לקדם שוויון, רק בשביל זה. לא רק לנשים, בכלל. אני רצה לכנסת כדי לוודא שנספיק לחוקק חוקים שיעגנו שוויון זכויות, לפני שהמציאות הדמוגרפית בישראל תאלץ אותנו לוותר על הזכויות שכבר יש לנו. אני רצה לכנסת כי אני חרדה, חרדה שהחוקים האיומים שעוד איכשהו נעצרו בכנסת ה- 18 עברו בכנסת ה- 19.

 

"במבט רחב יותר, מה שצריך זה לחוקק חוק יסוד שיעסוק בשוויון. בגרסה המקורית שלחוק יסוד כבוד האדם וחירותו הייתה גם המילה שוויון, אבל כדי שניתן יהיה להעביר אותו בכנסת ב- 1992 הכריחו את רובינשטיין להוציא אותה. הוא היה חייב להתפשר וזה בסדר, הוא עדיין הצליח להשיג משהו אדיר, ואני לא רוצה לחשוב איפה היינו אם החוק הזה לא היה עובר. אבל היום אני מרגישה שאנחנו תחת איום, שבתוך עשרים שנה ייאלצו אותנו לוותר גם על מעט השוויון שכן השגנו, ולכן זה בדיוק הזמן להילחם למענו.  

 

"אם תהיה לנו חוקה, או כמה חוקי יסוד נוספים, נוכל לפחות להמשיך לחיות כאן. כי היום מצטיירת תמונה מפחידה – לאט לאט יתחילו להיות כאן חוקים אנטי-דמוקרטיים, שמגבילים את חירויות הפרט, והדור הצעיר פשוט לא יסכים לחיות ככה, הם לא יצליחו למצוא את מקומם ופשוט יעזבו. אז אני אתן עדיפות פרלמנטרית לנושא השוויון (נשים, הומואים, נכים, ערבים, אתיופים, כל מי שמופלה במדינת ישראל), משום שבעיניי את הבעיה הקשה ביותר במדינת ישראל, והיא משליכה על כל שאר החיים במדינה".