אני מחבב את עמיר פרץ ומזדהה עם עמדותיו בהרבה נושאים. הוא היה מנהיג ראוי למפלגת העבודה בשעתו, הוא היה שר בטחון (יחסית) לא רע, שמבין כל האשמים במלחמת לבנון השנייה תפקד הכי פחות גרוע (כך גם נאמר מפורשות בדו"ח וינוגרד), ואני אפילו מסכים איתו בחלק לא מבוטל מהביקורת שלו על שלי יחימוביץ' (אם כי לא על העיתוי שבו הם יצאו). 

 

עוד ב-Onlife:

 

 

כך כתבתי לפני יותר משנה, לפני הפריימריז על ראשות מפלגת העבודה: "עמיר פרץ מביא משהו חסר למפלגת העבודה שיכול לעזור לה לגשר על פערים אתניים, היסטוריים ותרבותיים עם ציבורים שמרגישים מרוחקים ממפלגת העבודה. אם יחימוביץ' תצליח לגייס את הנמנעים לתמיכה במפלגת העבודה, לא רק בקלפי כי אם גם ברחוב, אזי היא תוכל להשיג הישג פוליטי משמעותי. אם היא, פרץ, ומצנע, יצליחו להתגבר על עלבונם ולשתף פעולה, ההישג הפוליטי יכול להפוך להישג היסטורי."

 

יכול לעזור למפלגת העבודה. עמיר פרץ 

 

שלי יחימוביץ' לא תשנה את פני המדינה

 

עכשיו ברור שמצנע ופרץ לא הצליחו להתגבר על עלבונם. אך הטעות מונחת על שלי יחימוביץ' שלא השכילה לפני שנה להבין את חשיבותם להצלחתה בבחירות הנוכחיות. גם אם מפלגת העבודה תשמור על כוחה בסקרים ותקבל 20 מנדטים ואולי יותר, במשימה של שינוי פני המדינה והשגת השלטון שלי יחימוביץ' (כנראה) נכשלה.

 

יחד עם זאת, אי אפשר להחמיא לפרץ על הפרישה וההצטרפות למפלגת "התנועה" ביום הגשת הרשימות. לעבור מפלגה פחות משבוע אחרי פריימריז בהם הגעת למקום גבוה ומכובד זה פשוט לא יפה, לא לעניין, ובמיוחד בגידה בתומכיו במפלגת העבודה שנאבקו בשבילו בהצלחה רבה במשך חודשים.

 

מעבר מפלגה לפני בחירות הוא דבר לגיטימי. שלא כמו אחדים במפלגת העבודה שקראו למהלך "שיא האופורטוניזם", או ההודעה ההיסטרית של יאיר לפיד שמדובר ב"תרגיל המסריח של כל הזמנים". לא מדובר בתרגיל מסריח ואפילו לא באופורטוניזם (עמיר פרץ לא "התקדם" כתוצאה מהמהלך). לאנשים שלא הצליחו להיבחר בפריימריז, יש זכות טבעית ולגיטימית לחלוטין להעמיד את עצמם גם לבחירת הציבור הכללי.

 

יאיר לפיד. מיהר לפרסם הודעה היסטרית

 

עמיר פרץ הוא לא לוזר נצחי

 

הפסד במקום אחד לא הופך אדם ללוזר נצחי. אם יבחר לכנסת ברשימה החדשה, ואם יצליח להעלות את מספר המנדטים של "התנועה" בציבור הכללי, אז מה מסריח בזה? פרץ (ומצנע ולבני) עומד למבחן דמוקרטי הוגן בהחלט. הפגיעה של פרץ היא כלפי בוחריו ותומכיו במפלגת העבודה, לא כלפי הציבור הכללי.

 

האם יש תבונה פוליטית למהלך של פרץ? אין תשובה לכך בשלב זה. אם יעשה כפי שהבטיח בנאומו, לא יתקוף מפלגות שמאל ולא יעסוק בפירוק מפלגת העבודה, ואם יקדיש את מירב מרצו להבאת מנדטים אבודים מגוש הימין, ואם יצליח ולו במנדט בודד אחד – דיינו. אך אם האסטרטגיה של ציפי לבני עומדת להיות דומה לזו שהנחתה אותה בבחירות הקודמות – כלומר הבאת קולות ממפלגות כמו מרצ, יש עתיד והעבודה – אז לא עשינו כלום.

 

מה תהיה האטסרטגיה של ציפי לבני?

 

במקרה כזה אני בטוח שגם פרץ יבין שכל מה שעשה הוא לתת עוד מנדטים לאנשי קדימה לשעבר שמחכים באחורי הרשימה של "התנועה" ועתידים להידפק על דלתותיו של ביבי מלך ישראל עד הבחירות הבאות באות.

 

האם פרץ מרוויח מהמהלך? לא בטוח

 

לגבי פרץ עצמו, כאן באמת שקשה להסביר את המהלך הפוליטי שלו בצורה רציונאלית. הוא אחד האנשים החזקים בעבודה, ומי שהיה הלגיטימי להתמודדות מול יחימוביץ' בפריימריז הבאים על ראשותה. בעבודה היה לו עתיד פוליטי בטוח. במפלגת "התנועה" בטוח שאין לו עתיד. בכלל לא בטוח של"התנועה" יש עתיד כלשהו. אם ציפי לבני הייתה זוכה בבחירות בעוד חודש ומקימה ממשלה, אז טוב.

 

פרץ היה מתמנה לשר בכיר, והיה חלק ממפלגת שלטון חדשה. אבל בהנחה הסבירה פי אלף מונים שהתנועה לא תרכיב את הממשלה הבאה, מה יוצא לפרץ מהמהלך? האם התנועה, מפלגה חברי כנסת לא מצטיינים במיוחד, תוכל לשמש מפלגת אופוזיציה בעלת חיות ויכולת מגובשת להחזיק מעמד קדנציה שלמה? מסופקני.

 

הטיפשות של כנסת ישראל

 

ולסיום, אני קורא עכשיו שהח"כ לשעבר יורם מרציאנו, שהדבר היחיד שעניין אותו במשך כהונת כנסת שלמה היה להחזיר את שלטי חברות הפרסום לנתיבי איילון, יתמנה במקומו של פרץ לכנסת ישראל לתקופת כהונה של חודש. בושה וחרפה, ולא רק בגלל שמדובר במרציאנו. האם לחברי הכנסת שלנו כל כך קשה לחוקק חוק שקובע שבזמן כהונתה של כנסת מעבר, לאחר התפזרותה של כנסת יוצאת, לא יתמנו חברי כנסת חדשים?

 

איזו הצדקה יש למינוי ח"כ לכנסת שפוזרה, חודש לפני בחירות? כשהוקמה ארה"ב, נקבע שהקונגרס יתכנס לדיונים פעם בשנה. גם בכנסת יש שני מושבים הנמשכים רק מחצית השנה במצטבר (וביתר הזמן עבודת ועדות בלבד). כנסת שפוזרה לא מחוקקת חוקים שאינם דחופים ולא מעבירה תקציב. אז בשביל מה למנות ח"כ זמני? רצוי היה שבכנסת הקבועה יכהנו 180 חברי כנסת, אבל בכנסת מעבר, גם 119 חברים יכולים להסתדר.

 

הכותב הוא עובד מחקר ומועמד למוסמך במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, המעבדה לפוליטיקה אלקטוראלית. עורך בפוליטון- עיתון הסטודנטים למדע המדינה, וכותב הבלוג הפוליטי פוליטאה.