גל לוסקי, 45, מייסדת ומנכ"לית IFA עמותת ההצלה הישראלית Israeli Flying Aid  חיה חיים כפולים. מצד אחד, היא עובדת כיועצת למשרד להגנת העורף וכמרצה המופיעה בישראל ובעולם ומספרת על פעילות הארגון שהקימה. מצד שני, בשמונה השנים האחרונות לוסקי עומדת בראש משלחות הצלה לאזורים מוכי אסון בעולם, בעיקר למדינות לא דמוקרטיות במצב סכסוך שנחשבות למדינות אויב.

 

עוד ב Onlife:

 

לא רוצה להתמסד אבל אין ברירה

עטויה ברעלות או בכל תחפושת אחרת שנדרשת על פי אופי המקום אליו היא נוסעת, לוסקי כבר הספיקה להגיש סיוע הומניטרי במדינות שמתרחש בהן משבר כמו, סודאן, פאקיסטן, צ'צ'ניה, האיטי, אינדונזיה, גרוזיה, ארה"ב במהלך סופת קתרינה, ועוד. בין היתר, ה- IFA גם סייע לחיילינו במלחמת לבנון השנייה. הארגון פועל על בסיס מתנדבים בלבד ואיש מחבריו, כולל לוסקי, אינו מקבל שכר.

 

גל לוסקי ייסדה את עמותת IFA  לאחר שהובילה משלחת סיוע לנפגעי הצונאמי ביפן, בסוף 2004 ותחילת 2005. היא מספרת שמי שלחץ עליה לבסוף להתמסד, דבר שעומד בניגוד גמור לאופייה, היה עמרם מצנע, אותו הכירה לוסקי דרך פעילויות סיוע שהיא הגישה לישראלים בחו"ל. "ההתמסדות הייתה חשובה כי אפשר לקבל תרומות רק כארגון רשום שהוא ישות משפטית ובעל חשבון בנק. אגב, כשתורמים לעמותה בארץ מקבלים כ-30% הכרה במס על התרומה, אבל כשתורמים למי שמעניק סיוע חוץ, כמונו, אין הקלות. זה בהחלט משהו שאני מקווה שהמחוקק הישראלי ישנה", היא אומרת.

 

בארגון יש כ-1,200 מתנדבים, כחמישית מהם יוצאים עם לוסקי לאזורים מוכי אסון. רבים מהם הם יוצאי יחידות מובחרות. לדבריה, "אנחנו מקבלים המון פניות אבל אין לנו יכולת לקלוט מתנדבים נוספים".

 

גל לוסקי במחנה פליטים באינדונזיה

 

אנג'לינה ג'ולי מצטלמת וחוזרת הביתה

ממש עכשיו חזרה גל לוסקי מגיחה נוספת של משלחת בראשותה, שנסעה במטרה להגיש סיוע  לפליטים של מדינה עוינת קרובה, שאת שמה לא ניתן לחשוף. "אנחנו לא מוזמנים להיכנס לרוב המדינות בהן אנחנו מגישים סיוע", אומרת לוסקי. "אבל כמו שאף אחד לא מבקש רשות להרוג, אנחנו לא מבקשים רשות כדי להציל חיים, ובכלל זה להיכנס לאיפה שצריך".

 

היא מסבירה שהרציונל הזה קשור בחוסר האונים של ארגוני הסיוע הבינלאומיים הרגילים. "אפילו האו"ם צריך לקבל רשות כדי להגיע ולנחות במקום מוכה אסון. במקומות שהאו"ם לא יכול לפעול בהם בצורה אוטונומית, כמו למשל בטורקיה וירדן, הוא פועל דרך הסהר האדום (ארגוני סיוע במדינות מוסלמיות, מקביל לצלב האדום ומגן דוד אדום - ש.ג), אבל אז מדובר בעובדי מדינה ונגמר העניין של הסיוע האמיתי, הם יעשו מה שהמדינה תגיד להם לעשות.

 

"גם בעזה, אגב, יש מקרים בהם אונר"א אמור לחלק סיוע הומינטרי אבל החמאס לא רוצה שזה יקרה, כדי שהם יוכלו להראות כמה השטח רעב ואף אחד לא מעניק עזרה. אז הם פשוט יורים בברכיים של כמה עובדי אונר"א, שהם פלסטיניים מקומיים ולא עובדי או"ם או מישהו חיצוני. מי שבאמת פועל שם בפנים, בשלטונות אפלים של מדינות לא דמוקרטיות, אלה לא עובדי או"ם אלא מקומיים. באן קי מון (מזכ"ל האו"ם – ש.ג) וגם אנג'לינה ג'ולי המהממת, שיודעים את מה שאני יודעת, באו לשם, הצטלמו והלכו. זה חלק מהדאבל-סטנדרט של העולם".

 

חברות תרופות שעושות ניסויים באנשים במסווה של סיוע

את דרכה בפעילות ההומניטארית החלה לוסקי ב-1994, שנתיים לאחר שאחיה נפצע "באחד המארבים בביצה הלבנונית". היא עבדה כדיילת, למדה קרימינולוגיה בבר אילן ולא תיארה לעצמה לאן יתגלגלו חייה. "ברמה הרגשית, נעתי בין הרצון לשנוא ולנקום, לבין ההבנה שאנחנו חיים באחת השכונות הכי קשות בעולם ואין מה לעשות, צריך לתקן. רציתי לנסוע רחוק, כדי לראות פעם אחת איך זה באמת להיות בצד השני, כשאנחנו לא חלק מהסכסוך. לקחתי את כל חסכונותיי, לא סיפרתי לאימא שלי מה אני באמת מתכננת ונסעתי לרואנדה".

 

ברואנדה, אז מדינה שנתונה במלחמת אזרחים שהסלימה לרצח עם, עסקה לוסקי באיחוד משפחות שהתפצלו במנוסה. "אחרי שאת נוחתת, לוקח לך חמש דקות להבין את המדינה ועוד חמש דקות לבחור באיזה צד את. העדפתי לפעול לבדי. לצערי, הבנתי שהארגונים המעטים שאז פעלו שם בחרו לסייע לצד השני".

 

אחרי שבילתה ברואנדה ובקונגו כחודש וחצי במצטבר, לוסקי חזרה לארץ וניסתה להסתגל לחייה מחדש, "אבל מהר מאד הבנתי שזה לא אפשרי. אחרי שאתה מגיע למקום כזה ומבין את הפרימיטיביות של מערכות השירות לאזרח ואת העוינות שקיימת בין האנשים אתה מבין כמה אתה בעצם מבורך. הפער הזה שבין העולמות גרם לי להבין שאני רוצה כבר להיות ביעד הבא, כי המעט שאני יכולה להביא איתי לשם הוא דרמטי עבור הצד השני. ואז לקח לי זמן עד שהצלחתי לעכל את הדברים, כי מאד קשה להעביר במילים את כל הרוע והאכזריות והתקווה שפגשתי".

 

גל לוסקי עם הדאלי לאמה

 

זו החובה שלי כאימא להפוך את העולם למקום בטוח יותר

גל לוסקי, במקור מקיבוץ חוקוק, חזרה בשלב זה לחייה הרגילים בתל אביב. במשך השנים הבאות היא למדה רפואה אלטרנטיבית, הספיקה לפתוח חברת ביטוח ואפילו חברת דיג באריתריאה, ובמקביל המשיכה לבצע גיחות סיוע למקומות שונים בעולם כמו קוסובו ועיראק, ובין היתר גם לאזורים באפריקה שלא ניתן להסגיר את שמם. "המטרה הייתה לעשות כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן כדי ללכת ולהשקיע אותו במה שאני אוהבת לעשות – לעזור בצד השני של העולם".

 

ב- 1998 נולד בנה "ואז הבנתי שההתעסקות שלי באסונות האלה היא לא בחירה אלא החובה שלי כאישה שילדה ילד על הכדור ההזוי הזה, כדי להפוך אותו למקום יותר בטוח וסבלני". 

במחנה פליטים באינדונזיה

 

הגברים בצד המסתייע מתבלבלים כשהם רואים שאני אישה

למרות שאת העמותה הקימה אישה, רק כ- 15% מהמתנדבים בארגון הן נשים. "אני כן מתאמצת לקלוט יותר נשים בשנים האחרונות, אבל אין הרבה נשים שיש להן את היכולות הדרושות. כשמדובר ביעדים יותר מסוכנים אני מעדיפה לצמצם את הצוות ככל האפשר, וצריכה בעצם למצוא אדם עם פרופיל מורכב של יכולות טכניות. זה צריך להיות מישהו בעל ידע ברפואה, למשל, שיש לו בנוסף נראות מאד ספציפית והוא גם צריך לשלוט בערבית ובאנגלית ולהיות מסוגל לנווט היטב. קשה למצוא נשים כאלה", היא מסבירה. "ונשים גם פונות אלינו פחות מגברים".

 

ואיך היא בעצמה מסתדרת, כאישה, בתחום הגברי בעיקרו? "גדלתי בקיבוץ בלינה משותפת יחד עם עוד שבעה בנים. עד גיל 18 הייתי הבת היחידה. זה הטביע עלי חותם מאד משמעותי", היא אומרת. "עשיתי הכול יחד איתם – ישנה, אוכלת, בורחת בגיל שש או שבע לטיולים בשטח. אני לא חושבת שהבן שלי היום היה מעיז לעשות את מה שעשיתי אז. היינו מאד עצמאיים. טבע זה דבר שמוכר לי. החושך לא מפחיד אותי. שיחקתי כדורסל, התאמנתי בקראטה, יריתי. זה נכון שכשמגיעים לעניינים טכניים זה לא פשוט, כמו כשהגברים בצוות יכולים ללכת להתקלח מאחורי איזה שיח ואני צריכה ללכת חצי קילומטר בחושך, באזור שמסתובבים בו צלפים צ'צ'ניים", היא מגחכת. "כשיש איתנו עוד נשים אני כבר מרגישה צורך לדאוג לפתרונות למצבים הקטנים האלה".

 

הקושי האמיתי עם היותה אישה, היא מסבירה, מגיע מכיוון הגברים שנמצאים בצד המסתייע. "זה מצחיק בעיקר לראות את התגובה של אנשים בצד השני. כשאני יוצאת מהרכב עם עוד ארבע גברים והקצין הרוסי, נניח, מייד מחפש את הגבר הכי גבוה מבינינו ולוחץ לו את היד והוא עונה לו שבעצם הוא מחפש אותי, הקצין מופתע. הוא אומר שהוא מחפש את המפקד וממשיך להתבלבל כששוב מפנים אותו אלי. אנחנו לא ארגון היררכי אבל החבר'ה מתעקשים על זה כי הם נורא נהנים לראות איך בצד השני מתמודדים עם זה. בסופו של דבר, לגברים בצד השני זה נראה מוזר, אבל יש להם יראת כבוד. גם בפעם הראשונה שרואים אותי לא בתור אשת שטח וסיוע אלא באירועים חגיגיים שאנחנו מוזמנים אליהם יש תחושת דיסוננס כשאני פתאום מגיעה בשמלה ונעלי עקב לטקס קבלת פנים דיפלומטי".

 

מהו האתגר הכי גדול שהיא צופה לעצמה הלאה? לוסקי נאנחת. "הייתי גם רוצה להפסיק לפחד שיקרה לאנשים שלנו משהו שם. אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון, אבל אנחנו לא סתם עובדים באופן סמוי. כשאתה מסייע במקומות שהקהילה הבינלאומית לא מוזמנת להגיע אליהם, אתה חשוף. אני מייחלת ליום שבו אוכל לעזור באופן גלוי לחלוטין, כישראלית ויהודיה".

 

 

_______________________________________________________

עוד לא הצטרפת לפורום נשים ועסקים של Onlife? היכנסי לפורום ופתחי אתר עסקי משלך בחינם