גדלתי במדינת היהודים. בבית ובביה"ס אמרו לי שזו המדינה היחידה שבה אני יכולה להיות אמיתית לזהות שלי מבלי שיפריעו לי, ורק פה אף אחד לא יוכל להתנכל לי בגלל הדת שלי; רק פה יהודי יכול להיות יהודי. סבתא שלי ז"ל וסבא שלי עלו מרומניה לאחר השואה, להקים פה את מדינת ה-Never Again. סבא נלחם, סבתא נלחמה בעיקר בעוולות – כדי להקים בשבילי את הבית שבו אני אוכל להרגיש שייכת.

 

עוד ב Onlife:

 

כל חיי עסקתי בהסברה. עברתי בתיכונים בכל רחבי בריטניה כדי שיראו מישהי ישראלית לפני שהם מחליטים לשנוא אותנו בגלל הכותרות בעיתונים. נסעתי לתחרויות דיבייט בעולם, הדרכתי בחוגי הסיירות של החברה להגנת הטבע ותמיד הקפדתי עם החניכים שלי על ערכים של אהבת הארץ. שני ההורים שלי היו קצינים ועסקו בביטחון המדינה, וגם אני שירתתי בצבא, ולאחר מכן עוד שנה וחצי במשרד הביטחון בשגרירות באירופה. אני משלמת מיסים מהכנסה זעומה, ושכר לימוד חסר פרופורציות, במקום לנסות להשיג מלגות בחו"ל.

 

עצורה בעקבות תפילה בכותל המערבי. צילום: מיכל פתאל

 

כבר בבת מצווה הרגשתי תחושת החמצה

 

אני יהודייה וזו הארץ שלי. סיפורי התנ"ך הם חלק ממני. מסביב לבית שלי מפוזרות עקבות המכבים, שנלחמו בחירוף נפש על החופש להיות יהודים. גדלתי בבית מסורתי בו ההפרדה בין בשר וחלב היא הרמטית, וכשהייתי קטנה והיינו בשליחות בארה"ב, אבא שלי לימד אותי את סיפורי השופטים, למרות שלמדתי בבית ספר יהודי.

 

אני אוהבת את תפילת השבת בבית הכנסת הקטנטן שלנו, ולבת מצווה התכוננתי חצי שנה. כשהגיע תורי לעלות לתורה, עשיתי זאת בגאווה – למרות שהוגבלתי לאותו בית כנסת קטנטן, ולא יכולתי לעלות לתורה בכותל כמו אחי הגדול ואחי הקטן בבר המצווה שלהם, ותחושת ההחמצה הייתה חזקה. עד היום אני זוכרת את הפרשה שלי, ובעיקר משפט אחד שדבק בי ומנחה אותי לאורך הדרך, כי שלי הוא: צדק צדק תרדוף.אני פה כדי להילחם על זכותי על הדת שלי ועל הלאום שלי בארץ שלי. וזה מתחיל בכותל.

 

המדינה החליטה שאני לא יהודייה

 

25 שנה שנשות הכותל מגיעות מדי ראש חודש ל להתפלל בעזרת הנשים בכותל המערבי. מתפללות בקול, בשירה, ועם הסממנים שאיתן הן מתפללות כל החיים שלהן, חלק גדול מהן מדי יום ביומו. אלא שהטלית שבה הן מתעטפות בתפילותיהן בכל העולם, מובילה אותן לעיכובים על ידי המשטרה ולעתים קרובות גם למעצר.

 

מתמר חביליו, חזנית שקולה גורם לי להזיל דמעה מרוב יופיו, מבקשת המשטרה להנמיך את הקול. אחרי הכול, קול באשה ערווה. העובדה שמבקשים ממנה להנמיך את הקול ולא עוצרים אותה גם היא התקדמות: לפני כמה שנים גם זו הייתה נחשבת פרובוקציה שדינה מאסר. ניצחון קטן של נשות הכותל, שחשוב לשמר.

 

המדינה החליטה שאני לא יהודייה, כי יהודי הוא רק חרדי אורתודוקסי. אם אני רוצה להתפלל במקום שהוא השארית האחרונה מבית המקדש, אני חייבת לעשות זאת לפי מנהג החרדים, שקיבלו עליו בעלות רשמית בצורת הקרן למורשת הכותל, בה יושבים רק גברים חרדים אורתודוקסים. אם אני רוצה להתחתן, אני חייבת לעשות זאת ברבנות, החרדית אורתודוקסית, או בחו"ל, אחרת לא יכירו בנישואיי. אם ארצה להתגרש, אוכל רק במוסד שהשתלט לי על המורשת. גם להתאבל אני חייבת לפי המנהגים שלהם.

 

רק בחו"ל נותנים לי להיות יהודייה

 

כל חיי נלחמתי על הלגיטימיות של מדינה שלא מכירה בלגיטימיות שלי, ולא נותנת לי זכויות בסיסיות של חופש דת. המצב כל כך אבסורדי, שרק בחו"ל אני יכולה להיות יהודייה ואף אחד לא יירק עלי, יצעק עלי "שיקסע" ויסנן "רפורמית" כאילו זו הגרועה שבקללות (מה גם שאני לא, אבל אני לא חושבת שאכפת להם).

 

והיהודים בחו"ל? אלה שתורמים כספים למדינה, ונלחמים בלובי היהודי שמשנה סדרי עולם? רובם מגדירים את עצמם קונסרבטיביים או רפורמים, או אורתודוקסים מודרניים, וגם בהם ישראל לא מכירה. "החוויה הכי משפילה שעברתי", אמר לי חבר יהודי מארה"ב, "הייתה בכותל המערבי, וכל כך חיכיתי להגיע לשם".

 

מי אשם? מי שנתן לחרדים את הכותל

 

אני לא מאשימה את החרדים -  שיחיו לפי אמונתם. אבל התפקיד של המדינה שלי היא לדאוג לכך שהם לא יכריחו גם אותי לחיות לפי אמונתם. אני גם לא מאשימה את המשטרה ואת אנשי הביטחון שהרסתי להם את הבוקר, כשהיו צריכים לאסור עלי להכניס סידורים לכותל, והודו שגם הם לא מבינים לגמרי למה צריך לאסור על נשים להכניס ספר תפילה למקום תפילה. אם אתם קוראים את זה, אתם כבר יודעים שזה לא אישי נגדכם.

 

זה אישי נגד מי שנותן לכם את ההוראות: נגד הרב האחראי למקומות הקדושים, הרב רבינוביץ', ואישי נגד מי שנתן לו סמכות לקבוע שרק לפי מנהג החרדים מותר להתפלל שם. וזה גם קצת אישי נגד כל מי שעמד מנגד.

זה אישי נגד בג"צ, שקבעו בדיון מורחב (שני – בראשון פסקו לטובתנו, ובצעד לא מקובל התקבל ערעור של המדינה) ברוב של 5 מול 4 שופטים , שהכותל הדרומי יהווה אלטרנטיבה, באומרם: בכותל יש מקום רק לחרדים, אבל נמצא לשיקסעז פינה קטנה ולא נגישה, רחוקה מהקיר עצמו, בתשלום של 35 שקל כניסה לאדם, ללא ארון קודש, עם הרבה מדרגות למרות שזה מקשה על הנכים ועל הזקנים, שהיא בכלל אתר ארכיאולוגי.

 

למרות שהארכתי בדברים, אני רוצה לענות בקצרה לכמה מהטענות החוזרות ונשנות שאני שומעת:"למה אתן לא נלחמות על החופש שלכן להתפלל בהר הבית?" אם לא הייתה סכנה ביטחונית אמיתית, גם על הר הבית היו משתלטים החרדים, וגם שם לא היה מקום לנשים, וגם עליו הייתי נלחמת. אבל המצב כיום הוא שאין גישה להר הבית ליהודים – ובכותל יש. העובדה שרק לחלק מהיהודים יש גישה לכותל מקוממת אותי יותר.

 

אנחנו לא סתם עושות פרובוקציות

 

"אתן סתם עושות פרובוקציות": העובדה שללכת להתפלל כל חודש במשך 25 שנה נחשבת כפרובוקציה, היא אבסורדית. עצם זה שתפילה היא פרובוקציה היא מצב אבסורדי. מה גם שלו הייתה זו פרובוקציה, האם זה הופך את המחאה ללא לגיטימית? האם היא הופכת את המצב שבו אין לנשים מקום בכותל ללגיטימית?

 

והטענה האהובה עלי: "לחרדים זה חשוב יותר. זה סתם קיר, מה אתן עושות מזה סיפור גדול". הקיר הזה מסמל את היהדות, הוא מסמל את המורשת ואת המקום אליו יהודים מכל העולם הפנו את תפילתם.

 

העובדה שרוב הישראלים לא יכולים להרגיש שייכים אליו רק משום שאינם חרדים – מסמלת בעיניי ויתור על היהדות עצמה. מה אכפת לכם שלא מגדירים אתכם כיהודים? לחרדים זה חשוב יותר .לוותר על הכותל, זה לוותר על הזכות שלי להיות יהודייה במדינת ישראל.

 

צפו בנאום של מנהלת עמותת "נשות הכותל", לזלי זקס, באירוע ההייד פארק של Onlife:

תגיות