פוסט שפירסמה אשה בשם ליסה לונג מבויזי, איידהו, יום לאחר הטבח הנורא בבית הספר היסודי בקונטיקט, מעורר סערה באמריקה. הפוסט, תחת השם "אני אמא של אדם לנזה" מגולל את חייה כאם לילד עם בעיות נפשיות, שהיא מפחדת כי יגיע היום והוא ירצח אותה או חלילה יטבח באחרים.

 

יום לאחר הטבח, בו ירה אדם לנזה, ב-20 ילדים בני 6-7 ובעוד 6 מבוגרים, בהם גם אמו, אומה שלמה בכתה עם ההורים השכולים, חיבקה בפחד את ילדיה, פן הם יהיו הבאים בתור והנהנה בהסכמה לשמע נאומו של אובמה כי משהו חייב להיעשות.

 

לנזה, צעיר אלמוני עד אותו רגע, הפך בן לילה לשם הכי מדובר בארה"ב ופתח מחדש את אחד הדיונים הכי סוערים באמריקה, זה הנוגע לזכותו של כל אדם לשאת נשק.

 

בין הדיבורים, המחנות והפוליטיקה, בלוג אחד של "אם כדורגל" (כינוי לאימהות שלקוחות את הילדים שלהן לאימון כדורגל כל יום) ביקש להפסיק את הדיון ברובים ולהתחיל לדבר על מערכת בריאות הנפש.

 

ליסה לונג כתבה את אשר על ליבה בעקבות האירועים וקראה לפוסט "אני אימא של אדם לנזה". כמובן שלא מדובר באמו האמיתית, לנזה רצח אותה, אבל לונג התכוונה לכך שהיא היתה יכולה להיות, באותה מידה ובאותה הקלות, אמו של רוצח המונים. נשמע קשה לעיכול? היא הראשונה להודות בכך ומתארת חיים שלמים של מאבק.

 

ליסה לונג

תמונה מתוך האתר nymag.com

 

היא מספרת על הבן שלה, מייקל (לא שם אמיתי כמובן), בסה"כ בן 13, אבל מפחיד אותה למוות. I live with a son who is mentally ill. I love my son. But he terrifies me. "אני חיה עם ילד שהוא חולה נפש. אני אוהבת את בני, אבל הוא מפחיד אותי" היא אומרת.

 

בבלוג היא משתפת בחייה לצדו, ומספרת על אירועים שהפכו בלית ברירה לשגרת חייה, כמו הפעם ההיא, לפני מספר שבועות כשמייקל שלף סכין ואיים להרוג אותה ואז להתאבד, כי היא ביקשה ממנו להחזיר את ספרי הספרייה שלו. למרבה המזל, היא אומרת, ילדיה האחרים, בני 7 ו-9, כבר כ"כ מתורגלים בסיטואציה, שהם רצו לבד לאוטו ונעלו את הדלתות (כפי שהיא לימדה אותם), אפילו בלי שהיא תצטרך לבקש מהם.

 

היא מספרת כיצד אספה לאחר מכן את כל הכלים החדים בבית ושמה בקופסת טאפרוור, שאותה היא סוחבת עכשיו לכל מקום. כל זה, בזמן שמייקל ממשיך לאיים עליה שיהרוג אותה. הסאגה הסתיימה בשלושה שוטרים ונסיעה יקרה באמבולנס לחדר מיון, כי בבית החולים לחולי נפש לא הייתה מיטה פנויה באותו יום. מייקל נרגע בחדר המיון, אז שלחו אותם הביתה עם מרשם לתרופות הרגעה והפניה לפסיכיאטר.

 

היא כותבת: "אנחנו עדיין לא יודעים מה לא בסדר איתו: האם זה הספקטרום האוטיסטי? הפרעות קשב וריכוז ADHD? הפרעת אישיות? כל האופציות עלו עשרות פעמים לשולחן הדיונים בעשרות השיחות שהיו לי עם עובדים סוציאלים, יועצי בית ספר ומומחים להתנהגות. הוא לוקח קוקטייל של כדורים פסיכיאטריים ושום דבר לא עובד. ממש רומן רוסי של תכניות התנהגותיות".

 

לונג מספרת כי בכיתה ז' מייקל התקבל לתכנית מיוחדת למחוננים במתמטיקה ומדעים. האיי קיו שלו בשמיים, וכשיש לו מצב רוח טוב, הוא בשמחה ינהל שיחה אינטילגנטית על מגוון נושאים, החל ממיתולוגיה יוונית ועד ההבדלים בין התאוריות של איינשטיין וניוטון או אפילו על תכניות כמו דוקטור הו. הוא במצב רוח טוב רוב הזמן, אבל אם הוא לא, חייבים להיזהר, ואי אפשר אף פעם לדעת מתי זה יקרה.

 

מייקל ביום טוב, מחזיק פרפר

מתוך הבלוג

 

היא משתפת בתקרית אחרת בה איים מייקל להתאבד ובהחלטה של רגע, היא פשוט לקחה אותו לבית החולים (לחולי נפש), שם, לאחר שהאחים והשוטרים השתלטו עליו, הוא איים שיתנקם בה, יהרוג אותה ואז יתאבד.

 

לכן היא כתבה את המשפט המצמרר הזה, והתכוונה אליו במלואו. "אני אמו של אדם לנזה, אני אמו של דילן קלבולד ואריק האריס (הנערים שביצעו את הרצח בקולומביין), אני אמו של ג'יימס איגן הולמס (הצעיר שביצע את הרצח באולם הקולנוע של אורורה, בהקרנת "האביר האפל"), אני אמו של ג'רד לי לאפנר (הצעיר שביצע רצח המוני באריזונה בשנת 2011). הילדים האלה והאמהות שלהם צריכים עזרה. לאור הטרגדיה האחרונה שקרתה, זה קל לדבר על רובים. אבל הגיע הזמן לדבר על מחלת נפש ובריאות נפשית".

 

מסתבר שגם באמריקה, שנראית לנו מרחוק כמו הארץ המובטחת, החלום הכי גדול וורוד שלנו, שום דבר לא באמת מושלם ונקי מבעיות. ובראש ובראשונה מערכת הבריאות.

 

לונג כותבת בבלוג "אף אחד לא רוצה לשלוח גאון מתמטי בן 13, שאוהב את הארי פוטר ועוד יש לו חיות מפרווה, לכלא, אבל מערכת הבריאות הקלוקלת שלנו לא מותירה לי ברירה. ואז, ילד מסכן אחר, נשמה אבודה, יורה במישהו במסעדת מזון מהיר או בקניון וכולנו סופקים ידיים ואומרים "חייבים לעשות משהו". אני מסכימה שחייבים לעשות משהו, הגיע הזמן לשיחה ארוכה ומקיפה על בריאות הנפש במדינה הזו. זו הדרך היחידה בה המדינה שלנו תוכל באמת להחלים".