אמש נכחתי באספת בחירות שאורגנה על ידי שדולת הנשים ושותפות ארגוני נשים. היה מרגש. מאוד. האולם שהוקצה לאירוע לא הצליח להכיל את כל הנשים והגברים שהגיעו לשמוע את נציגי ונציגות המפלגות, וגם האולם הגדול שאליו עברנו היה מלא עד אפס מקום. ישבתי שם, לצד נשים נפלאות, לצד פמיניסטיות מושבעות, והקשבתי לפוליטיקאיות ולפוליטיקאים שעלו לבמה בזו אחר זה, והציגו את הישגי העבר ואת החזון לעתיד.

 

עוד ב Onlife:

 

מפלגת הנשים היחידה שרצה לכנסת

כשהסתכלתי סביבי, על המארגנות ועל קהל הנשים הגדול, לא יכולתי שלא לחשוב על הדורות הקודמים של נשים שמאז הקמת המדינה, ואף כמה עשורים לפניה, לא איפשרו לקול הנשי להאלם – בעיקר לקראת בחירות. כשגל גבאי המנחה, הציגה את מסמך העקרונות של שותפות הארגונים, הקורא למפלגות לקדם צדק מגדרי וצדק חברתי, ולהבטיח ייצוג הולם לנשים בכנסת ובממשלה, נזכרתי בקריאה הדומה של ויצ"ו.

 

בשנת 1965, לקראת הבחירות לכנסת השישית, שלחה ויצ"ו גילוי דעת לכל המפלגות, כדי שייקחו בחשבון שהיא מעודדת נשים להצביע עבור מפלגות שמתחייבות לקדם את זכויותיהן של נשים. קריאה להצבעה מגדרית, מסתבר, הייתה כאן הרבה לפנינו. בגילוי הדעת גם הייתה דרישה מהמפלגות לשריין לפחות 25% מהמקומות הריאליים בכל מפלגה (האם בבחירות הקרובות נצליח להגיע לאחוז הזה?).

 

הקריאה לייצוג שווה, לקידום זכויות נשים ולהצבעה מגדרית הייתה כבר בבחירות לכנסת הראשונה, בשנת 1949. בבחירות אלו רצה מפלגת הנשים היחידה שאי פעם נבחרה לכנסת: מפלגת ויצ"ו. מצע המפלגה כלל הבטחת פעילות למען שוויון מלא של נשים בחברה ובמשפחה, ייצוג שווה בכל הגופים הממשלתיים והציבוריים, הבטחת זכויות ברכוש המשפחתי, הקמת בתי משפט למשפחה, הפרדת תיקי מס הכנסה של נשים מאלו של בעליהן, הבטחת זכויות סוציאליות לעקרת הבית "כשם שמובטחות זכויותיו של כל אדם עובד", טיפול באפליה שיוצרים חוקי האישות הדתיים, גיבוש תכנית כלכלית להורדת יוקר המחיה, חינוך חינם לכל הילדים, עבודה מעשית לטובת כל שכבות העם, ועוד. זכויות ישירות לנשים, לצד ההבנה שצדק מגדרי וצדק חברתי שלובים זה בזה. כרוזי המפלגה קראו לנשים להצביע למפלגה שתבטיח את זכויותיהן.

 

פוסטר של מפלגת ויצ"ו, בפרפראזה על כתובה 

 

מי יגן על גבר המוכה בידי אשתו?

ויצ"ו זכתה במנדט אחד, שאויש על ידי רחל כהן (כגן), ולכנסת השניה כבר לא רצה. אך לאורך העשורים הבאים המשיכו ויצ"ו וארגוני נשים נוספים, כמו מועצת הפועלות (נעמ"ת), לפעול למען קידומן החברתי של נשים בחברה, במשפחה, במשפט, בעבודה ובכלכלה.

 

הן קידמו חקיקה להבטחת שכר שווה. הן הפעילו לובי מרשים ועיקש להכרה בזכויותיהן של נשים במחצית הרכוש המשפחתי, ואף הזהירו את חברי הכנסת שחוק יחסי ממון בין בני זוג, שעמד להתקבל ב- 1973, דווקא יפגע בנשים במקום להבטיח את זכויותיהן. למרבה הצער, המחוקקים לא הקשיבו, ולמרבה הצער, התברר שארגוני הנשים צדקו. לקח עוד שלושה וחצי עשורים לתקן את המעוות, גם זאת בזכות קואליציה של ארגוני נשים. הן העלו על סדר היום הפוליטי, כבר בתחילת שנות השישים והשבעים, את הנושא של אלימות נגד נשים במשפחה.

 

זה לא היה פשוט כלל. צעקו עליהן שאין כזה דבר, ושאם יש אז זה רק אצל הערבים, ובכלל, מי ידאג לגברים המוכים בידי נשותיהם? לקח שלושה עשורים עד שנחקק החוק למניעת אלימות במשפחה. ואת כל זה הן עשו לצד המשך הפעילות בשטח: הקמת מקלטים לנשים מוכות, מתן סיוע וייעוץ משפטיים לנשים, ייצוג נשים בבתי הדין הרבניים, ועוד.

 

את הנשים הללו עלינו לזכור באהבה ובהוקרה, תוך ידיעה שבזכותן הצלחנו להתקדם, עקב בצד אגודל. נכדותינו ונינותינו יזכרו אותנו בעוד כמה עשורים, כשבכנסת תשבנה לפחות 50-60 נשים. הן תדענה שזה בזכות הפעילו?ת הפמיניסטיות, שעושות לילות כימים למען קידום הצדק המגדרי והצדק החברתי, בשטח, במשפט, במגזר הציבורי והפרטי ובפוליטיקה. הן תדענה שזה גם בזכותנו, אנו, שהגענו ומילאנו את האולם הגדול של בית ציוני אמריקה ארבעה שבועות לפני הבחירות.

 

כרזה נוספת של מפלגת ויצ"ו

 

מי הכי בלט באירוע

עם תום הנאומים אמש, שוחחתי עם שכנותיי לאירוע, והתלבטנו: האם מישהו/י הרשימ/ה אותנו במיוחד? אולי. חלק יותר, חלק פחות. רוב הנואמים והנואמות הציגו "קבלות" מהעבר וחזון לעתיד, של פעילות למען שוויון נשים ולמען מטרות חברתיות. כולם דיברו על החשיבות של ייצוג נשים ושל שילובן בתפקידי מפתח. חלק דיברו על כמה שהדרת נשים בחברה הדתית זה דבר נורא ואיום. אלה, אגב, פחות הרשימו אותי. אמנם חשוב לטפל גם בסוגיות האלה, אך יש להיזהר: הכי נוח להפנות את הזרקור לאותן "אוכלוסיות חשוכות" שבהן אין שוויון לנשים. זה מסיט את הדיון מאי-השוויון העמוק בחברה החילונית הליברלית (זה כבר נושא לטור נפרד).

 

מכל מקום, בחמש הדקות שניתנו לדוברות ולדוברים, לא הייתה אפשרות אלא להסתפק בסיסמאות, וממילא המבחן האמתי יהיה לאחר הבחירות. אז את מי בכל זאת ניתן להכתיר כ"מסמר האירוע"? לי לא היה ספק: אותנו. הקהל, הנשים. לא דיברנו באירוע, לא היינו על הבמה ולא אחזנו במיקרופון. אבל הקול שלנו נשמע היטב. אנחנו כאן. היינו כאן לפני הקמת המדינה, היינו כאן במשך שישים וארבע שנים, ונהיה כאן (לפחות) בשישים וארבע השנים הבאות.