הסטטיסטיקה מלמדת שכל אישה שביעית נפלה קורבן להתעללות מינית בילדות, ושקורבנות של גילוי עריות בילדות סובלות מנזקים פיסיים ונפשיים כל חייהן, ונמצאות בסיכון גבוה לזנות ולקורבנות מינית חוזרת.

 

ההתמודדות עם גילוי העריות בשדה המשפטי הינה מורכבת ביותר, הן בשל הקושי המלווה את חשיפת העוול והן בשל המנגנון המשפטי במדינת ישראל. בניגוד למדינות מערביות אחרות חלה התיישנות על עבירות מין בתוך המשפחה. כלומר לקורבן יש מספר שנים מצומצם למן הרגע בו הפכה בגירה על מנת להגיש תלונה במשטרה ולתבוע בתביעה אזרחית את הגורם הפוגע.

 

עוד ב-Onlife:

 

הגבלה זו מהווה חסם חמור בפני נשים שנפגעו בילדות ע"י קרוב משפחה ומעוניינות למצות עמו את הדין בבגרותן, מה שעלול להותיר אותן ללא אפשרות לקבל סעד מביהמ"ש, ומאפשר לעברייני מין להלך חופשי ללא ענישה או חיוב בקבלת טיפול. נתון זה חמור עוד יותר, כשמבינים את הסימפטומים האופייניים לקורבנות.

 

 

רק כעבור שנים חוזרים הזיכרונות מגילוי העריות

בשל עוצמת הטראומה, מרבית הקורבנות מדחיקות את הפגיעה שחוו בגיל צעיר. רק כעבור שנים, ולרוב בעקבות טריגר בשנות הבגרות, מתחילים לצוף הזיכרונות. תחילה באופן בלתי רציף, עד שמאוחר יותר, לרוב בסיוע של גורם טיפולי,  מתבהרת התמונה והן מגיעות להכרה כי היו קורבנות לפגיעה מינית בילדות. בתי המשפט נמנעו עד כה מהכרה בתופעה זו, המכונה "מנגנון הדחקה דיסוציאטיבית", ביחס להתיישנות.

 

שנית, מאחר והפוגע הינו אדם קרוב, בד"כ מקרבה משפחתית מדרגה ראשונה, אותן נשים חוות קושי כפול לחשוף את סיפורן. הפחד מפגיעה במשפחה והחשש שהאנשים הקרובים לא יאמינו, מוביל נשים להשתחרר מאותן כבלים משפחתיים רק בהגיען לבגרות ובהיותן עצמאיות מספיק בכדי להתעמת עם משפחתן.

 

ההתיישנות: פגיעה נוספת בקורבנות

כשאותן נשים נחשפות לעובדה כי חוו התעללות מינית בילדותן, מתעורר ברבות מהן הצורך למצות את הדין עם הפוגע. אלא שאז, למרבה הצער הן מגלות כי על אף שרק עתה הן מסוגלות להבין את הפגיעה, תביעתן כבר התיישנה ולא ניתן לעשות עמה דבר. עצם הגילוי שלא ניתן לעשות דבר מהווה פגיעה נוספת בנשים שמבינות כי הגורם שפגע בהן ימשיך להסתובב חופשי ולא יישא באחריות על מעשיו, וכי להן לא נותר דבר לעשות בעניין.

 

למרכז תמורה הגיעו פניות של נשים רבות נפגעות גילוי עריות המבקשות לתבוע פיצוי על נזקיהן. בין הפונות שמרכז תמורה מייצג נמצאת גם איילת (שם בדוי), אשר תיקה נדון בימים אלה בבית-המשפט האזרחי. איילת, כמו נשים רבות אחרות, גילתה בהגיעה לבגרות מאוחרת כי בשנות ילדותה הייתה קורבן לגילוי עריות מגיל 4 ועד לגיל 12, מצד קרוב משפחה. משך כמעט כל שנות חייה, נלחמה איילת בשד אימתני ומודחק שקינן בתוכה.

 

א' לא ויתרה ויצרה תקדים

א' פיתחה מערכת הדחקה והגנה מפני התמודדות עם סיפור חייה הקשה, אולם בסופו של דבר בעקבות טריגר שצץ בחייה לאחר שנים רבות, נאלצה להתמודד עם השד מן העבר, ודרך סביבה תומכת וטיפול פסיכולוגי, נפרץ הסכר ותמונת ילדותה התגלתה לה במלוא העוצמה. מזועזעת מן הגילוי ביקשה א' למצות את הדין עם הפוגע – או אז נתקלה בחסם של טענת התיישנות, והבינה כי בהתאם לחוק הישראלי לא ניתן לעשות דבר.

 

היא הגיעה למרכז עם סיפורה הקשה, ואנו החלטנו כי יש לצאת למאבק כנגד המנגנון המעוות המאפשר לעברייני מין להלך חופשי.יחד עם א', הגשנו תביעה אזרחית חדשנית לבית המשפט כנגד המפגע, ודרך תביעה זו קיווינו להביא לשינוי בכל הנוגע לעבירת גילוי עריות, ושבית המשפט יכיר בעובדה שנשים רבות אשר חוות גילוי עריות מדחיקות את מקרי ההתעללות עד לגיל בגרות, וכי לא ניתן לחסום את דרכן להשגת צדק ופיצוי.

 

ניתן לדרוש פיצוי גם בחלוף שנים רבות

ביהמ"ש בתל-אביב, בהחלטה תקדימית וחשובה קיבל את עמדתנו וקבע כי אישה הסובלת ממנגנון הדחקה דיסוציאטיבית בעקבות תקיפה מינית שעברה בהיותה קטינה, יכולה לדרוש פיצוי גם בחלוף שנים רבות.

 

ביהמ"ש דחה את ההתיישנות כחוסמת את זכותה של התובעת להציג את תביעתה לפניו , והוסיף וקבע כי יש לבחון את ההתיישנות במקרי גילוי עריות, היות ומדובר בנשים נפגעות תקיפה מינית שחוו טראומה ושאלת "יכולתן להגיש תביעה בזמן" שונה מהאדם הסביר. החלטה עקרונית זו הובילה לכך שא' תמשיך ותנהל את תביעתה במטרה למצות את הדין עם הפוגע.

תגיות