היום בבוקר נודע כי הסרט התיעודי "שומרי הסף" של הבמאי דרור מורה, שמגולל את סיפורם של שישה ראשי שב"כ לשעבר בישראל, זכה בפרס איגוד המבקרים האמריקאי.

 

לכאורה, סיבה למסיבה. אך עבור כל אותם אנשים שקראו ביום שישי, ב"מוסף לשבת" של עיתון ידיעות אחרונות, את הראיון המלא שערך מורה עם יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, ואחד מגיבורי הסרט, אין מדובר בבשורות טובות בכלל. יותר בכיוון של פחד תהומי.

 

יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, איש מוערך בכל היבט מדיני ובטחוני, אדם שנתן 38 שנים מחייו למדינת ישראל – מפחד. מפחד ממנהיגים שגוררים את ישראל לתהום שאין לה תחתית, מפחד ממנהיגים ששיקולים אינטרסנטים עומדים לנגד עיניהם במקום שיקולים עניינים מדיניים ומפחד מהיום בו הסיכוי הקטן לשלום שעוד נשאר לנו – יתפוגג באוויר.

 

ראש ממשלה נהנתן זה פחות גרוע מראש ממשלה מחרחר אלי קרב

קראתי את הראיון עם יובל דיסקין ביום שבת, ולא היה זה מזג האוויר הקודר בחוץ שגרם לי לראות שחור בעיניים, באמת שלא, זו היתה התחזית העגומה שהשתמעה מדבריו של אדם, שעסק מירב חייו הבוגרים בסכסוך הישראלי פלסטיני. מדובר באיש שהגיע לתפקיד הכי בכיר והיה חלק ממקבלי ההחלטות הכי קשות, וזה אדם שבא ואומר בריש גלי, שהאיש שמוביל אותנו, ראש הממשלה שלנו, הוא אדם שמונע משיקולים אינטרסנטיים בלבד, ללא יכולת קבלת החלטות מושכלת, מזגזג מדיעה לדיעה ובעיקר מפחד מהצל של עצמו.

 

אין לי כוונה להתעכב על אנקדוטות כמו הסיגרים, הברנדי, או השפים שעומדים מחוץ לחדרי הישיבות ומחכים לרגע בו ינקוש ראש הממשלה באצבעותיו. אין לי בעיה עם נהנתנות. באמת. הבעיה שלי מתחילה כשהנהנתנות גוברת על השכל הישר, וכאשר האדם שמוביל את המדינה שלנו, לא מצליח להבדיל בין עיקר לטפל.

 

בנימין נתניהו מנסה להקטין את חשיבות הראיון - "דיסקין מונע ממניעים אישיים"

צילום: ויקיפדיה

 

כשיובל דיסקין אומר שבנימין נתניהו, רוצה להיזכר ולהיחקק בספרי ההיסטוריה כמישהו שעשה משהו, אני מאמינה לו. ואם האופציה היחידה מבחינתו להיזכר בתור משהו גדול יותר מאשר, נגיד, "האיש שחירב סופית את יחסינו עם ארה"ב", או במילים אחרות "האיש שהחליט לצאת למלחמה עם אירן" - אז אני גם מפחדת.

 

או הידיעה שראש השב"כ לשעבר, שצמוד לצמרת הביטחונית 24 שעות ביממה, אומר ששר הביטחון, אהוד ברק, מבסס את החלטתו אם לצאת לפעולה בגלל הקרדיט שיקבל בסופה – היא לא רק מקוממת, היא מבהילה.

 

איפה הדוגמא האישית שאמורים להוות המנהיגים שלנו? אנחנו, שהתחנכנו על ברכי הציונות ו"מדינת ישראל חזקה", על "מעטים מול רבים" ו"דוד נגד גוליית" וכל המור"קים האפשריים שספגנו מינקות, אנחנו, שבחרנו באנשים עם העבר הצבאי הכי מפואר להנהיג אותנו, שמהללים בכל מקום את עברם בסיירת מטכ"ל, ומתייחסים בזלזול ליריביהם בגלל שהם חסרי אותם כלים צבאיים הדרושים כדי לעמוד בראש הממשלה ולהנהיג את ישראל, אם אלו אנשים שבסופו של יום אי אפשר לקחת מהם דוגמא אישית, מה עשינו בזה?

 

בשניה אחת הגיע אדם ופוצץ לנו את הבועה. דיסקין חושף לראשונה באופן הכי גלוי, הכי כן והכי אמיץ שנכתב עד היום, את המשבר המנהיגותי, את המשבר בערכים ואת המשבר הכי נורא, המשבר שלנו כעם. משבר שמפלג את ישראל מבפנים. ואגב, בעיניי זה לא משנה אם המניעים של דיסקין לא טהורים ב-100 אחוז, ואם הוא יום אחד כן יחליט לפנות לפוליטיקה. זה לא הופך את דבריו לפחות תקפים אפילו באחוז קטן. יובל דיסקין פשוט אישש לנו תמונת מצב שהולכת ומשחירה ככל שהימים נוקפים והבחירות מתקרבות.

 

אהוד ברק: האיש הכי מעוטר בצה"ל ואי אפשר לקחת ממנו דוגמא אישית

צילום: ויקיפדיה

 

עכשיו זה סופי: אין למי להצביע

כשאני קוראת שוב את דבריו של יובל דיסקין, אני מתביישת. באמת. לא כי בחרתי בביבי בקדנציה הקודמת, כי ממש לא הצבעתי לו, אני מתביישת שזה האיש שעם ישראל בחר לייצג אותו. איש שאי אפשר לקחת ממנו דוגמא אישית. אדם שמונע מאגו, שלא מסוגל לקבל החלטות, בין אם מדיניות ובין אם אישיות, בשום צורה שהיא. והדוגמא הקטנה ביותר שמעלה דיסקין, היא זו של נתן אשל, איש שהיה אמור ללכת הביתה בראש מורכן ובטונים צורמים בעקבות הטרדה מינית של עובדת שלו – ולמרות זאת הוא עדיין אחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר בלשכה. וזה רק הקטנה בבעיותינו.

 

הגדולה בהן, היא העובדה שאנחנו לא יודעים למי להצביע. לצערי, אף אחד מהמועמדים האחרים במפלגות, לא מהווה דוגמא אישית טובה יותר, לאדם שהייתי רוצה לראות כמנהיג. בין אם זה יאיר לפיד שהחל דיקטטורה במפלגה שלו, שאוסרת על בחירת יו"ר אחר למשך שתי קדנציות לפחות, בין אם שלי יחימוביץ' שלא השכילה להסתיר את תחושותיה האישיות כלפי חברי מפלגתה ולא הצליחה ליצור חזית מאוחדת או אפילו ציפי לבני שחזרה מהכפור הפוליטי ומחלקת הוראות לכל עבר בלי אסמכתאות אמיתיות מאחוריה.

 

ואני לא לבד. הרבה אנשים חושבים אותו דבר. בין אם הם לא יודעים למי להצביע או למה בכלל שווה להם לעשות את המאמץ הזה, או אפילו מדברים יותר ויותר ברצינות על לרדת מהארץ. כן, אני לא מגזימה. הגענו לשם. ועל זה בדיוק מדבר דיסקין. שמה שיכלה את ישראל בסופו של דבר, הוא לא התקפת הגרעין האיראנית והוא לא האינתיפאדה השלישית, אלא ההתפוררות של המדינה מבפנים. הייאוש. הידיעה שאין לנו יותר אפשרות לשנות את המצב ועוד לא חגגנו 100 שנים כמדינה.

 

בסופו של יום, הראיון של דיסקין הוא מסמך עצוב שמתאר את המצב העגום בישראל. אם יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, לא יודע למי הוא הולך להצביע ולא רואה שביב תקווה בנעשה כיום, מה נעשה אנחנו, אזובי הקיר, שלא יודעים את כל מה שמתרחש בחדרי חדרים במסדרונות הממשלה?

 

אז עם כל הכבוד לביבי, ולתשובתו המאוד עניינית כי דיסקין מונע ממניעים אישיים, ול"ישראל היום" שבחר לקרוא לראיון "חימום אטריות קרות" ועוד כהנה וכהנה דרכים בהן ניתן שלא להתייחס לנגיף שתקף אותנו כמדינה, בסופו של יום משהו חייב לקרות כאן, ומדינת ישראל חייבת להתעורר מתרדמת החורף שלה, כי זה לא מספיק להגיד ש"הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם", בקצב הזה, התשלום פשוט יהיה על כרטיס טיסה לאמריקה.