"קוראים לי אורה, אני תושבת קיבוץ יד מרדכי, ואמא לשלושה ילדים. בגיל 51 עזבתי את משרד החינוך ולא ידעתי איך להתחיל את החיים שלי מחדש, כשמקומות עבודה רק שמעו בת כמה אני, הם לא היו מעוניינים לדבר איתי. גרתי עם שלושת ילדיי בחדר אחד בקיבוץ וחיינו בדלות כלכלית בלתי רגילה".

 

"יום אחד חלמתי בלילה על "מוניתה" – רשת מוניות של נשים נהגות. חשבתי על זה שנשים מעדיפות לנסוע עם נהגת אישה כי בסופו של דבר נשים נוהגות אחרת, בטוח יותר, הן פחות מעורבות בתאונות דרכים, וגם במישור האישי, נשים מרגישות יותר בטוחות לדבר איתי, להתאפר ואפילו לעצום את העיניים".

 

לאחר שאורה עזבה את משרד החינוך, היא התחילה לעבוד בתחנת מוניות ולאט לאט הבינה שבאמת יש ביקוש לנשים נהגות. את האישור הסופי קיבלה כשהסדרן אמר לה שבלילה, נשים מעדיפות רק אותה. אז היא החליטה שהיא עושה שינוי.

 

אורה פגשה השבוע את אפרת אצ'רקן, מאפרת לייף. בואו להכיר את אורה וצפו בשינוי שהיא עשתה, שמשלים את השינוי שעברה עם פתיחת הרשת.

 

 

"כשהודעתי למנכ"ל שאני עוזבת, הוא אמר לי 'את עוד תחזרי על ארבע', ועניתי לו 'אולי'. עזבתי אל הלא נודע. ובאמת, הרבה פעמים אמרתי לעצמי על החיים ועל המוות, כשהכנסתי לדוגמא 4 נוסעים גברים אבל עד היום לא הרימו עלי יד, לא צעקו, לא קיללו, ואפילו רבי שאספתי יום אחד נסע איתי בלי בעיה".

 

"לאט לאט הצטברו לי במונית כל מיני גימיקים, חוץ מהעובדה שהאוטו תמיד מריח טוב, נראה מסודר וכמובן נקי, קליינטיות התחילו להביא ספרים למיחזור, שמו כרטיסי ביקור והמונית הפכה לרשת נטוורקינג קטנה".

 

"השינוי שלי מתחיל היום כי אני במצב של התחדשות. אני עוברת לדירה באשקלון, ואני רוצה להתחדש גם בלוק חדש". "החלום שלי היא רשת של לפחות 600 מוניות פזורות ברחבי הארץ, כשנשים יוכלו לקבל שירות יום ולילה מדי נהגת אישה. בלי עובדות קבלן ובלי ריכוזיות". "אני גם רוצה להוביל לשינוי בתדמית האישה הנהגת בכלל, ונהגי המונית בפרט".