בחורה בת 20 מגיעה לדירה שהיא חולקת עם איש בן 45 עבור רומן שמבוסס על מין. "יש חמאה במטבח" הוא אומר לה בעודו אוכל על הרצפה, "תביאי אותה". הבחורה ממהרת, מונית ממתינה לה למטה, אבל האיש מתעלם מדבריה, וחוזר שוב על ההוראה "תביאי את החמאה". הבחורה זורקת את החמאה לעברו וממשיכה בענייניה. "משגע אותי שאתה חושב שאחזור לכאן שוב ושוב, היא אומרת, נראה לך שאיש בן 45 שיושב על רצפת דירה ריקה ושותה מיים ואוכל גבינה זה מעניין?" הוא מגחך ומהנהן.

הבחורה נוקשת על הרצפה, מגלה שהיא חלולה, ומסתקרנת לדעת מה מתחתיה.

זה מחבוא, הוא אומר, ומשתרע על הרצפה לידה.

"אל תפתח את זה", היא מבקשת

"מה עם זה, אני יכול לפתוח את זה?" הוא מצביע על הג'ינס שלה

היא מתרוממת לישיבה, לא משתפת פעולה

"חכי רגע, אולי יש שם יהלומים" הא מתחיל לפתוח לה את הרוכסן "אולי זהב" מקרב את החמאה לעברם עם הרגל שלו.

"את מפחדת?"

"לא", היא עונה

"לא? את תמיד מפחדת." הוא פוסק ומושך אותה לעברו.

בדקות הבאות האיש המבוגר הופך את הבחורה על בטנה, קורע ממנה את הג'ינס ואונס אותה כשהיא ממררת בבכי, צועקת שוב ושוב "לא" ורוקעת בידיה על הרצפה, הוא מצמיד את זרועותיה בכוח לרצפה ומכריח אותה לחזור אחרי הטקסטים שלו.

 

הטנגו האחרון בפריז. אונס זה לא סקסי

 

אם הסיפור הזה היה מוצג כידיעה בעיתון: "גבר אנס בחורה באכזריות" היינו מוטרדות עמוקות, אבל מרגע שמודבק לו תו התקן "במאי: ברנרדו ברטולוצ'י", "הטנגו האחרון בפריז" מקבל מעמד של אמנות "הסרט האירוטי בעל העצמה הרבה ביותר שנעשה אי פעם!" (פאולין קייל), וגרוע מכך: הצופות והצופים בסצנה הזאת, אכן מוצאות אותה אירוטית להפליא.איך מסבירות את הפער בין ההתנגדות שלנו, העלבון, והזעם לאונס במציאות, לבין המשיכה לאלימות כשהיא על המסך?

 

נקודת המוצא שלי היא שאת דו הערכיות הזו אנחנו סופגות במה שנקרא "תהליך החברות". כל אספקט בחיים שלנו הוא תוצר חברתי: לומדות את השפה מהחברה, מנהלות אורח חיים נורמטיבי (תיכון, צבא, עבודה, נישואים, ילדים) בהשראת החברה, מגבשות תפיסת עולם וערכים בהתאם לנהוג בחברה, וגם את המיניות, רוכשות בצורה חברתית.

 

עוד ב-Onlife:

 

אם מגיל צעיר המיניות שאנחנו רואות במדיה היא כזו שמאדירה יחסי כוחות בין גברים לנשים (גבר כובש, אישה נכנעת) אז זה מה שיפרנס את הפנטזיות שלנו בהמשך הדרך, ואת זה ננסה לממש אחר כך במערכות יחסים רומנטיות.

 

למה זו בעיה? משתי סיבות עיקריות:

1.  מגיע לנו יותר

צנזורה על מין היא אכזרית. מדובר במקור הנאה, וקרבה, שיכול להיות עשיר ויצירתי מאין כמוהו, וכשמוגבל לצורה אחת בלבד: "אלימות שמפעיל גבר על אישה", מפספסות את ההזדמנות לדמיין, ולגלות מלא אפשרויות ומקורות לעונג הזה. יתכן שלולא היינו גדלות עם מדיה שמצנזרת מיניות למשגל בלבד, היינו מגלות שהעונג שלנו רב הרבה יותר ממין חיכוכי. כבר היום יודעות שכ 70% מהנשים כלל לא גומרות ממשגל, ובכל זאת "מין" מוגדר אצלנו ע"פ קריטריון אחד ויחיד – האם התקיימה חדירה או לא.

 

כואב לך בזמן קיום יחסי מין? תסבלי בשקט

משחה חדשה נועדה להרגיע את הכאב שנשים חוות בזמן מין. למה נשים אמורות בכלל לחוות כאב, ולמה אנחנו מעדיפות למרוח משחה שתעזור לנו להתעלם ממה שהגוף אומר לנו?

לכתבה המלאה

 

בנוסף, יתכן שלולא ראינו אך ורק דימויים של מין בין גבר לאישה, רבות ורבים מאיתנו היו מגלות שיכולות להמשך לכל יצור אנושי, בלי קשר לאנטומיה שלו. שהמשיכה שלנו היא בראש ובראשונה מנטלית. אלו רק שתי דוגמאות, אבל מי שניחנה בדמיון תדע לפתח את זה הלאה.

 

 

 

2. זה אף פעם לא נגמר במיטה

מה את מניחה, שבמיטה תנהלי מערכת יחסים אלימה, תחטפי פליקים, משיכות בשיער, הוא יקרא לך זונה, הצרכים שיוצבו במרכז האינטראקציה הם הצרכים שלו, ואיך שתצאו מהחדר תנהלו שגרה אחרת לגמרי?

 

מחוץ לחדר המיטה הוא לפתע יראה אותך? הצרכים שלך יהיו במרכז? לפתע תהיי בת חווה עם רצונות ורגשות שחשוב להתחשב בהן? ההפרדה שאנחנ מנסות לעשות בין מין (שם הכל מותר) לבין "החיים", היא הפרדה מלאכותית.

 

הדינמיקה שמנהלות במין היא אותה דינמיקה שסופגות אחר כך. ואת יחסי הכוחות של שליטת גברים בנשים מוצאות בהמון פרקטיקות במשפחה ובחברה. במשפחה באינספור מקרים של אלימות מינית, כלכלית, ומנטלית, ובחברה.מה בחברה?

 

אנחנו גושי בשר מהלכות לצרכי הגברים

בחברה שבה כל ילדה שישית עוברת בבית גילוי עריות, כל אישה חמישית נאנסת, כל אישה שלישית עוברת תקיפה מינית, וכל אחת ואחת מאיתנו סופגת הטרדות מיניות בכל אשר הולכות – ברחובות, בעבודה, בתחבורה ציבורית, בבנק, בקופת חולים -  בכל מקום מבהירים לנו שאנחנו גושי בשר מהלכות, ואמורות להיות זמינות לצרכים של הגברים במרחב.

 

חברה שמעודדת טרור מיני, ומאפשרת ומלבה אלימות מינית בשלל דימויים במדיה, היא חברת אונס. תרבות אונס. האווירה שגופן של ילדות ונשים הפקר מחלחלת מהטלוויזיה לכיתות הלימוד, לצבא, לעבודה, לרחוב, לכל זירה בה אנחנו לוקחות ולוקחים חלק, וכבר לא נתפסת כדבר רע, אלא כמובן מאיליו.

 

לכן כשיושבות מול דה וויס, ורואות בחור מספר כיצד תקף מינית את ג'יי לו, איך נגע בישבנה ללא כל עניין או הזמנה, ואת המנחה והשופטים מתלוצצים, אף אחת\ד לא מזנקת מהכיסא ואומר\ת: "מה אתם מעודדים? ילדות וילדים רואים את התכנים האלה ולומדים שאלימות מינית היא מגניבה!" אף אחת לא פונה לרשת ומבקשת שיחזרו בהם ממה שהציגו על המסך, שיבהירו שהם מתנגדים בכל תוקף לאלימות מינית, שיקדישו פרק לנושא כדי שכל הילדות שצופות בשידור יבינו שגופן הוא בבעלותן בלבד, וכל הילדים ילמדו לכבד את זה.

 

אף אחת לא מתקוממת פרט לאחת. אפרת לטמן פנתה לרשת וביקשה התנצלות. התגובה שקיבלה היתה: "הדברים נאמרו ברוח טובה".

 

דה וויס. "הדברים נאמרו ברוח טובה"

 

מי שלא יכולה בשום פנים לראות אלימות מינית ברוח טובה, מי שחרדה לגורל בנותיה, חברותיה, שכנותיה, וגורלה היא, בחברה שמעודדת שימוש בילדות ובנשים כאילו היו חפצים, מוזמנת לכיכר רבין בת"א בשישי בבוקר (18.1.13), להפנינג מוזיקה והייד פארק, שיעלה את המודעות לנושא, ובו נדרוש מהמועמדות והמועמדים לכנסת, לדווח מה בכוונתם/ן לעשות כדי למגר את התופעה הזו כליל. איך הם מעלים את הנושא "בטחון לילדות ולנשים במרחב הציבורי" לראש סדר היום, ומאפשרים לנו לנוע במרחב ללא פחד. וללא סכנה.

 

לעמוד האירוע בפייסבוק