לאחרונה מתרוצץ בוואטסאפ סרטון המתעד אקט מיני שנעשה, כפי הנראה בהסכמה, בין בני זוג. הסרטון הופץ והפך להיות ויראלי, ואין שום דרך לעצור את הפצתו: לא מדובר ביוטיוב, אי אפשר פשוט להוריד אותו, ונותר רק לנסות ולהסתמך על ההיגיון הבריא והאדיבות המינימלית בין בני אדם. עד כה, הניסיון הזה הציג תמונת מצב עגומה ביותר, בה איש לא רואה בעיה בהמשך הפצת הסרטון.

 

עוד ב Onlife:

 

מה שלא צולם - כאילו לא קרה

למה, בעצם, אמורה בכלל להיות בעיה? בסך הכל מדובר בעוד שני מבוגרים שקיימו מגע מיני בהסכמה, אין כאן אונס או כפייה. מקרים דומים רבים מגיעים אל מרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית, בין אם בפניות לקו החירום או במהלך שיחות עם בני נוער בסדנאות. ולמרות ההיתממות, כולנו יודעות ויודעים שמקרים כאלה, גם אם הם מתחילים טוב, עלולים להסתיים בפגיעה. אנחנו עדים למקרים רבים של התעללות ברשת בבני נוער שהגיעו למצב של מצוקה אמיתית, חלקם אף הסתיימו בהתאבדות. כשהרבה מהאלימות עוברת לרשת – אין סיבה שאלימות מינית תישאר מאחור. וכרגיל, מי שמשלמות את המחיר הן הנשים.

הפרקטיקה של צילום תמונות בעלות תוכן מיני והפצתן הולכת ומתרחבת. אם פעם, בעידן שלפני הסמארטפונים והאינטרנט, העולם געש בעקבות "קלטת לוהטת" כזאת או אחרת, נדמה כי היום זה כלל לא מפתיע למצוא תמונות עירום או סרטונים המתעדים יחסי מין באלבום התמונות בטלפון הנייד שלנו, לצד תמונה של ארוחת הערב שהכנו והפרצוף הממיס של הכלבלב שאימצנו. הזמינות של אמצעי הצילום הרגילה אותנו לתעד הכל, עד שלפעמים נדמה כי אם לא נצלם את מה שאנחנו כרגע חווים, לא בטוח שהוא בכלל קורה. גם תכנים פורנוגרפיים, שפעם היו הרבה פחות נגישים, הפכו למיינסטרים. אין כמעט נער או נערה שלא נחשפו לפורנוגרפיה בדרך כזאת או אחרת, שלא לדבר על מבוגרים. באופן כללי נדמה כי חלה תמורה באופן בו אנחנו מתייחסים למין ועם הזמן יחסי מין הפכו ממשהו אסור, או לכל הפחות פרטי, למשהו כמעט ציבורי.

מה שלא מתועד - לא קרה (צילום אילוסטרציה)

אשליה גדולה של שחרור מיני

לכאורה, היום יש לנשים שחרור מיני ולגיטימציה לשלוט במיניות שלהן, אלא שמדובר בשקר גדול שאנחנו מספרות לעצמנו. אנחנו חיות באשליה שהמיניות שלנו משוחררת ויש לנו חופש מיני מושלם, כשבפועל, אם אנחנו מנסות לממש את החופש המיני הזה – קוראים לנו זונות. בבחינה מקרוב, אפשר להבחין שהסטראוטיפים והמיתוסים לא השתנו כלל. אנחנו עדיין חיות בעולם שבו נערות ונערים אומרים לי בסדנאות, בלי לחשוב פעמיים, שבן ש"מזיין" הוא גבר, ובת ש"מזדיינת" היא שרמוטה וזונה. שחרור מיני אמיתי הוא עדיין לגברים בלבד, בעוד שנשים משלמות עליו מחיר חברתי כבד. גברים לא נפגעים מהפצת סרטונים שלהם מקיימים יחסי מין. להיפך. הם מקבלים על זה תשואות.

השחרור המיני הזה מתעתע אפילו יותר כשנדרשים גם לשאלת ההסכמה, כשלהסכמתה של אישה נהוג לייחס חשיבות זניחה, אם בכלל, הן במעשה המיני עצמו והן בהפצת התיעוד שלו. וזה המקום בו הפצת תמונות עירום ופגיעה מינית נפגשות. גם אם היום יותר אנשים יודעים להגיד על נאנסת שזאת לא הייתה אשמתה, הם עדיין לא יודעים להגיד את זה על מישהי שתמונות שלה הופצו ללא רשותה. המחיר שמשלמת מי שנעשו בה מעשים מיניים ללא הסכמתה החופשית הוא זהה וכבד, בין אם המעשה בוצע ישירות בגופה או בתמונות שלה. 

שרשרת התגובות המוכרת "היא רצתה את זה, היא הסכימה, היא הכניסה את עצמה לזה, היא היתה צריכה לחשוב קודם, זאת אשמתה" (שלא לדבר על "היא שרמוטה וזונה") שבה ועולה בשני המקרים. הקלון החברתי, תחושות האשמה, הבושה, חוסר האונים מהיעדר השליטה, השבר מבגידתו של מי שנתנה בו אמון – הוא גם מנת חלקן של מי ש"בסך הכל" הפיצו את תמונותיהן ללא רשותן. כמו שאני רואה את זה, אדם ש"רק" נוכח בחדר בזמן אונס קבוצתי ואדם ש"רק" מעביר הלאה תמונה של מישהי שהוא מכיר ללא רשותה, בפועל ביצעו עבירה מאוד דומה.

גברים לא משלמים על זה מחיר (צילום אילוסטרציה)

החמרת ענישה אבל לא פחות חשוב - חינוך

על פי החוק בישראל הפצת תמונות עירום (או אקטים מיניים) ללא הסכמה הינה עבירה על החוק להגנת הפרטיות, ודינה מאסר של עד חמש שנים. בחלק מהמקרים נוספים לכתב האישום גם סעיפים של עבירות מין (למשל ביצוע מעשה מגונה, או עבירה על החוק למניעת הטרדה מינית). אני חושבת שבמקרים בהם מעורבת הפצה של עירום ללא הסכמה, עלינו לדרוש ממערכת המשפט להתייחס אל מי שעבר על החוק להגנת הפרטיות כמי שביצע עבירת מין, ועם אלה כמו עם אלה, עלינו לדרוש החמרת הענישה.

במקביל, ולא פחות חשוב מכך, עלינו לפעול בערוץ החינוכי – להמשיך ולהסביר את ההשלכות של פגיעה מינית על הקורבנות, לחשוף את המנגנונים המאפשרים פגיעה מינית ואת התפיסות המעוותות שלנו לגבי מיניות, אלה שמאשפרות דינמיקה של פגיעה מלכתחילה. עלינו ללמד נערות ונערים (וגם נשים וגברים) לזהות מהי בכלל פגיעה מינית, ובאילו דרכים אנחנו יכולים לפעול כדי לצמצם את היקפי התופעה. ובתוך המציאות הנוכחית, חשוב שנדגיש להם כי הדבר נכון גם לגבי הפצת תמונות וסרטוני עירום ומין, ואנחנו נדרשים לאותו כבוד כלפי גופה ופרטיותה של אישה שצולמה עם או בלי ידיעתה. עלינו להיות יותר ערניים וביקורתיים, לחשוב על האישה שמולנו (ואין זה משנה אם היא מולנו במציאות או בתמונה), לחפש תמיד את הסכמתה החופשית ולא לפעול - גם לא להפיץ תמונה - אם לא קיבלנו את רשותה.

אני אסיים באמירה מצערת אך חשובה: זה יכול לקרות לכל אחת. אישה שנאנסה, בדיוק כמו מישהי שהפיצו את תמונותיה ללא רשותה, אינה אשמה במה שקרה לה. היא אינה אשמה שנתנה אמון, היא אינה אשמה שהסיטואציה יצאה משליטתה, היא אינה אשמה שביצעו בגופה מעשים ללא הסכמתה או בניגוד לרצונה. המעט שאנחנו יכולים לעשות עבור אותן נשים הוא לא להיות שיפוטיים כלפיהן, ולא להגדיל עוד יותר את מעגל הפגיעה.

  • הכותבת היא רכזת החינוך של מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי אונס ותקיפה מינית בתל אביב. לאתר איגוד מרכזי הסיועקו סיוע לנשים 1202
    קו סיוע לגברים 1203