נדמה שלנשים יש שתי אפשרויות: לבחור להמשיך עם הקריירה גם אחרי הלידות, ואז לסבול ממבטים כועסים מאלו החושבים שהן מזניחות את הילדים, או להבדיל, לבחור לעזוב את הקריירה ולהקדיש יותר זמן לילדים, ובתמורה לזכות למבטים מרחמים מאותם אנשים המניחים שהן ויתרו על עצמן. בעצם, יש גם את האפשרות השלישית: לנסות להיות האימא המושלמת ואשת הקריירה המצליחה, ולחיות לעד עם המבטים המאוכזבים ועם רגשות האשם.

 

בדיוק את המצב הזה, שבו אי אפשר לנצח, החליטו דנה דניס סמית ושרלוט דבלין להפוך לעסק שבו אין מפסידים. שתי עורכות הדין הבריטיות עלו על רעיון מקורי: Obelisk Legal Support - משרד עורכי דין המתחשב בצרכים של נשים בכלל, ושל אימהות בפרט (אם כי יש בו גם גברים). כלומר, חברה שבה עובדים מהבית, מבלי לצאת מהטרנינג, ובנוסף הם גם קובעים לעצמם את שעות העבודה, בהתאם ללוח הזמנים האישי.

 

עוד ב Onlife:

 

 

גם העובדים וגם הלקוחות לא נפגעים

ב- 2010 פתחו דניס סמית ודבלין את Obelisk Legal Support,שהיתה אז חברה קטנטונת, עם רק ארבע עורכות דין נוספות מלבד לשתיהן. אבל אז, באותה השנה, זכתה דניס סמית להיכלל ברשימת 35 נשות הקריירה הכי מעוררות השראה מתחת לגיל 35, ומיד השמועה על הכוח הנשי העולה בשמי עולם המשפט פרשה כנפיים.

 

היום מונה החברה כבר קרוב למאה עובדים, אבל חלילה אל תטעו – כל עורכי הדין שבה הם יוצאי משרדים מובחרים ועם ניסיון מוכח. לכולם, ובעיקר לכולן, היה צפוי עתיד מזהיר אילמלא תנאי העסקה בשוק עריכת הדין לא היה דוחק אותן החוצה. והן גם מבטיחות שהעובדה שכל אחת מהעובדות בוחרת לעצמה את השעות, ועובדת בעיקר מהבית, לא אומרת שהלקוח מתפשר על האיכות: "אנחנו מאתגרות את הרעיון שנשים עם ילדים מקבלות עבודה מתוך רחמים ולא בגלל שהן נשות קריירה מעולות", טוענת דניס סמית.

 

אבל לא רק הלקוחות לא נפגעים מהשעות הגמישות, אלא גם העובדות - השתיים מבטיחות כי היקף השכר נשמר זהה לזה שעומד בשוק, ובכך אף אישה לא נאלצת לוותר על מה שמגיע לה ועל המעמד שהיא עבדה כל כך קשה כדי להגיע אליו. או כמו שדבלין סיכמה זאת, בציטוט שהפך ליקיר הטוויטר: "מה נגיד לבנות שלנו? שעריכת דין היא מקצוע נהדר עד לרגע שבו תרצי ילדים?".

 

דנה דניס סמית' (מימין) ושרלוט דבלין (צילום מתוך אתר החברה)

 

נשים פורשות מהמקצוע בעל כורחן

אין פלא שהבשורה הזו הגיעה דווקא מתחום עריכת הדין - עוד מימי "פרקלטי אל איי" למדנו עד כמה התחום הזה דורשני, ולכן מי שבוחר במסלול הזה יודע מראש כמה מעט שעות שינה מצפות לו. אבל בסוף הלימודים הקשים, ההתמחות המבזה האנשים המתבלבלים בינן לבין המזכירה החדשה – עומדת עבודה זמנית.

 

השעות הארוכות, הדרישות והלחץ להוכיח את עצמך, לא פעם מתנגשים עם חיי המשפחה עד שאין ברירה אלא לעשות בחירה, לקבל ספל וללכת הביתה. וכך, הרבה עורכות דין מוכשרות ביותר מוצאות את עצמן פורשות בעל כורחן מהמקצוע.

 

לשם השוואה, באנגליה עומד מספר בנות ה- 25-36 שעוסקות בעריכת דין על 25,786. בגילאי 36-45, הוא עומד על 17,524. בעשור הבא הוא צולל עד ל- 9,662. והנה עוד נתון בריטי מקומם: אחוז הנשים בקרב עורכי דין מתחילים הוא 70. בשלב שבו הופכים לשותפים במשרדים, אחוז הנשים עומד על 12 בלבד.

 

לדניס סמית ולדבלין נמאס לראות את בריחת המוחות הנשיים האלו מתוך הענף. "ראיתי מסביבי איך כל הכישרון הזה נושר מהמקצוע, והיה לי רעיון לחזור ולבדוק מה כל הנשים האלו עושות עכשיו", משחזרת דניס סמית בראיון שנערך איתה לאחרונה, "הן מרגישות נטושות ושהכישרון שלהן כבר לא חשוב יותר. במקום שהחברות יבואו לקראת נשים אחרי לידה, הן גורמות לבריחת מוחות".

 

בקרוב בישראל?

גם בארץ התחילו לבצבץ יוזמות דומות לזו הבריטית, דוגמת זו של עורכות הדין חן זפט-פייגלין וקרוליין וולש. השתיים אמנם בחרו שלא לעבוד מהבית, אבל יחד עם זאת הן הקימו משרד ידידותי לנשים, שמאפשר לאזן בית קריירה למשפחה בצורה טובה יותר. בנוסף, הן בחרו לפתוח אותו בכפר סבא הפריפריאלית, בניגוד לתל אביב המרכזית, וזאת על מנת להיות קרובות יותר לבית, להיות נגישות יותר לילדים ובעיקר כדי לחסוך לפחות שעתיים ביום שמתבזבזות על נסיעות.

 

אז נכון שגם הדוגמה הזו היא מעולם עריכת הדין, אבל דנה דניס סמית ושרלוט דבלין מאמינות שהמודל האימא- פרנדלי לא חייב להישאר רק בגבולות התחום הזה. למעשה, הן עצמן מעידות שהמטרה הסופית שלהן היא לגרום לעוד הורים בעלי מקצוע – בכל מקצוע שהוא – לקחת אחריות ויוזמה, להפסיק להיות משועבדים ולקבוע לעצמם את שעות העבודה. וכמובן שאם אפשר, אז גם למלא אותן עם הטרנינג.