היום בו את מתגרשת חגיגי קצת פחות מהיום בו התחתנת. במקום שמלה לבנה מסלון כלות את לובשת ג'ינס מקסטרו וחולצה ארוכה. במקום אולם אירועים מקושט, את נכנסת לבניין הרבנות האפרורי, עם כל השיק והסקס אפיל של משרד ממשלתי משנות הצנע. במקום ללכת שלובת יד עם בחיר לבך, את יושבת לידו במבוכה בזמן שהוא מפלרטט עם בנות בפייסבוק, ובמקום עשרות קרובי משפחה מחייכים וקייטרינג כשר באלפי שקלים, חמותך הבקרוב לשעבר נועצת בך מבטי איבה רעילים, ויש לך מזל אם תמצאי כוס מים מהקולר.

אבל לרובנו זה בסך הכל יום די שמח ומשחרר, ששולח אותנו, המותרות לכל אדם (חוץ מכהנים!), לדרך חדשה. לרובנו, כלומר, לאלו שהצליחו להשתחרר. נשים במעגלים הפמיניסטיים שומעות לא מעט על גרושים ממורמרים. אלו שהאישה לקחה להם ה-כל: את הילדים, הכסף, האוטו, הבית. ועוד דורשת מזונות. אנחנו שומעים כמה לא הוגנים בתי המשפט, וכמה אפילו הרבנות הולכת לקראת אותן אוכלות אדם מסוכנות, המצויידות בציפורניים חדות המיטבות לקרוע את הארנק ולגנוב רכוש. עם כל פסטיבל הרחמים הזה על הגברים האומללים, אנחנו נוטות לשכוח שלהם, ולא לנו, ניתן כל הכוח בדיני האישות הללו, כפי שהם מתבצעים במדינת ישראל.

המערכת הזאת מסוגלת לטרוף נשים עניות

היום חיכיתי בתור לאולם הגיטין ברבנות תל אביב, כשלחדר ההמתנה נכנסה אישה בוכה. היא רק רצתה להשתחרר כבר מבעלה, אבל השחרור הזה עלה לה ביוקר. החופש עלה לה בכל הכסף שלה, רוב הרכוש שלה, הבית שלה והמשמורת על שתי בנותיה. היא הגיעה לרבנות היום כדי לנסות ולהוציא תעודת גירושין בחינם, אחרי שמשרד הרווחה אישר כי אין לה את 250 השקלים הנדרשים כדי להוציא תעודה כזו. כדי להשיג את הגט היא נזרקה לרחוב - לא מטאפורית, מילולית - ומחפשת נואשות אחרי סידור מגורים חדש. לא היה לה כסף לעורך דין, היא לא היתה רהוטה במיוחד מול הדיינים, היא לא חתמה על כל מיני הסכמים מראש שהיו מוציאים אותה מהתסבוכת הפסאודו-רומנטית הזו בפחות כאבים. היא פשוט אישה עניה, שנפלה דרך כל הסדקים במערכת הסופר פטריארכלית של הרבנות.

רק רצתה להשתחרר, והשחרור עלה לה ביוקר (צילום: Shutterstock)

יחסי הכוחות הם ברורים. הבעל הוא זה שמגרש, זה שמעניק מרצונו הטוב את הגט, ונשים הן התפאורה להליך הזה, החפץ שמטלטל מצד לצד בין בעלים. זה לא רק הרהור פילוסופי-פמיניסטי, זו פרקטיקה של ממש בחיים האמיתיים, כזו שמשאירה נשים חסרות כוח בבואן לפרק את הבית המשותף ולהשתחרר. חלקן מאבדות הכל, ממש הכל, בדרכן לברוח מבעלים אכזריים שמתעללים, מכים, חונקים כלכלית, מפקחים ואונסים - כל הדברים האלו שמוסתרים תחת הסינר הרומנטי של "חיי משפחה וזוגיות" שמוכרים לילדות. כשהנשים הללו מגיעות לרבנות הן מוכנות לתת הרבה מאד תמורת החופש שלהן, ומסיימות את ההליך בצורה שונה לגמרי מהאופן בו התרגלנו, או בעצם הורגלנו, לראות נשים גרושות - לא מפלצות זוללות ארנקים, אלא נשים מרוששות ומותשות.

אלו בעיות של נשים "אחרות". אישה בת המעמד הבינוני כנראה ותחתום על הסכם ממון לפני נישואיה, כזה שמגן לא רק על הבעל מפני זוללות הארנקים המרושעות, אלא גם כזה המחייב אותו להעניק לה גט ברגע בו היא מבקשת אותו. נשים עם כסף ומודעות והשכלה אקדמית יגנו על עצמן, ובדרך כלל גם ישכרו עורך דין שידריך אותן דרך התהליך וישמור על הזכויות שלהן. ואלו שאין להן כסף? הן, תחזיקו חזק, נדפקות. המערכת הכל כך רומנטית שלנו לא ממש מתכוננת מראש לכך שיחסים בין בני זוג יסתיימו ברע, ולכן אין גורם ממשלתי אחד שמחוייב, בתפקידו המוגדר, להגן על האישה שמבקשת גט. נשים עניות יכולות להיטרף ממש על ידי המערכת הזו.

הסולידריות הנשית שחזקה יותר מאלף רבנים

אבל יש תקווה. הסדקים הללו מצטמצמים. זו לא פעולה מכוונת, לא חוזר מנכ"ל ולא מינוי של עורכי דין ציבוריים לדיני משפחה. זו פעולת גרילה אנושית, מתוך החברה החרדית. אלו הן מזכירות בית הדין. כולן וכולם חייבים לעבור דרכן. הן אלו שקובעות את מועדי הישיבות, הן מחתימות ומאשרות טפסים, ודרכן נפתחות תביעות הגירושין. הן הברגים שמניעים את המערכת, והן המקום הטוב ביותר למצוא בו אוזן קשבת, הבנה ועזרה בתוך המערכת הרבנית שלא רואה אותן ממטר.

התור למזכירות ברבנות תל אביב לא קצר. לא אכפת לעובדות שהוא לא קצר. הן לא מתעניינות בהעברה זריזה של העומדים בתור, אלא בהעברתם בצורה היעילה והנכונה ביותר, גם אם זה אומר לעצור את כל העבודה בשלוש עמדות ולהתייעץ אחת עם השניה לגבי ההתנהלות שתיטיב ביותר עם האישה העומדת לפניהן.

פעולת גרילה אנושית, מתוך החברה החרדית, שנותנת תקווה (צילום: Shutterstock)

הנשים הללו, עם השביס או הפאה ובגדי המשרד הנאים והצנועים יושבות שם, מלאות בידע, מקצועניות, עם לב טוב ואמפתיה. הנשים החרדיות האלו ישבו במשך 20 דקות עם חילונית במצוקה ויסבירו לה בבהירות איך עדיף לה לפעול, מי כדאי שיגיש את בקשת הגט קודם ומה זה אומר על סיכוייה למשמורת, מזונות וחלוקת רכוש שווה. הן ידברו במקומה עם עורך הדין שלה ויסבירו לו בכעס ודאגה שהוראותיו לקליינטית שלו פשוט דופקות אותה. הן יחכו בסבלנות בזמן שנשים מתייעצות בטלפון, מולן, עם בני משפחה ומנסות לתאם תאריך שיתאים לכל הצדדים. הן יסתכלו להן בעיניים, ולא מסביבן, ויהיו אור מנחה במערכת שפועלת לרעת נשים.

לא כל מזכירות בית הדין כאלו, אבל אלו שכן מתחילות למלא את הסדקים דרכן נופלות גרושות עניות. הן מנסות להיות רשת הצלה שתמנע התרסקות של גרושות לעוני מחפיר על כל המשתמע ממנו. זו סולידריות אמיתית - בלי הטפות מוסר, בלי שיפוטיות, בלי זלזול. לא כל הנשים פגיעות באותה המידה להתעללות במערכת הזוגית, אבל לכולנו זה יכול לקרות. מזכירות בית הדין הרבני יודעות את זה, ויודעות גם איך נראית ההתרסקות שמגיעה כשמנסים לצאת מיחסים רעים אל החופש, בלי הנחיה או רשת הצלה. הסולידריות הזו תחת הפטריארכיה חזקה יותר מאלף רבנים, בעלים רעים, אלופים ושרים. הסולידריות הזו היא השראה.